יער בן שמן המה מאדם. מכל עבר נשמעה הלמות מכושי חפירה, וקולות מתרוננים של נוטעים מכל הגילאים, שבאו להוסיף עוד עץ ליער לכבוד ט"ו בשבט. אילנה הידקה את האדמה התחוחה סביב השתיל הטרי, שתיל של עץ מחט כל שהוא. שמות עצים לא היו הצד החזק שלה, כך שלא הצליחה לזכור אם זה ברוש או אורן. היא יצקה עליו מים מהפחית שבידה, ושפשפה את ברכיה הכואבות מהכריעה הממושכת . השתיל שלה עמד לתפארת זקוף וירוק מחטים. אכן עבודה יפה למי שידה המטופחת ואדומת הציפורניים מיומנת יותר באיפור כלות.

  היא לא זכרה מה בדיוק דחף אותה לקנות שתיל מאותה אישה זקנה בעלת העור הקמוט והשזוף שעמדה ליד ביתה , כשהיא קוראת בקול צרוד –" שתילים! שתילים טריים מהמשתלה לט"ו בשבט !" . האם היה זה החיוך המאיר? העיניים הטובות? הידיים השזופות, המיובלות שריח אדמה לחה עלה מהן, ריחה של ארץ ישראל הישנה של פעם?  אילנה התבוננה בשתיל שלה. בתוך האדמה הענקית סביבו, הוא נראה כל כך קטן, כל כך שברירי, כל כך לבד....בדיוק כמוה.

אבל לא היה לה זמן להרהר יותר מדי. הדייט של הערב חיכה לה, והיא חייבת הפעם להצליח. מכל השורה הארוכה של הדייטים לא הצליחה מעולם לפתח מערכת יחסים אחת שלמה. דן היה מכור לעבודתו, וזה הותיר להם זמן רק בסופי שבוע... רונן טען שהוא אוהב אותה, אך הסביר שהוא מתנגד לנישואין מבחינה עקרונית....ודודי, אהבתה הגדולה, קם פתאום ונסע לשליחות בדרום אמריקה כשהוא משאיר אותה מאחור בודדה וכואבת ללא הסבר...דומה היה שנגזר עליה רק להתחיל מערכות, להשקיע את כל נשמתה, לבה ורגשותיה, אך לעולם לא להשלים אותן כראוי.

ארז ליווה אותה לדירתה כשזרועו כרוכה סביב מותניה הדקות. "מותניים של דוגמנית!", אמר בהשתאות כשפגש אותה לראשונה, לפני שבועיים. אילנה לא הגיבה. כולם מתלהבים ממנה בהתחלה, אך המשך – אין...בדירתה, לאורו הרוטט של הנר הריחני ליד מיטתה, ולצלילי המוסיקה הרומנטית שהתנגנה בסטריאו, חשה אילנה את אותה מתיקות נפלאה בלבה, אותה התמוססות נעימה של גופה מול גופו ללא צורך במילים. אולי הפעם זה יקרה לי? שאלה את עצמה. אולי הפעם זה יתפתח? " אתקשר!", הבטיח ארז, ואילנה שקעה לשינה שופעת חלומות כיצד היא עצמה הכלה, ומישהי אחרת מאפרת אותה....

  אך ארז לא התקשר. הימים עברו ריקים ובודדים, ועמוסים בכלות שיש לאפר. אחת הכלות גרה במושב בן שמן, ולפתע התעורר בה דחף להציץ בשתיל שלה מלפני שבוע. היא זכרה במדויק את המקום, אך לא הייתה מוכנה למה שראו עיניה כעת. ראשו מורכן, עליו צהובים וכמושים, וכל כולו אומר בדידות ויגון. "ממש כמוני!", חשבה אילנה בכאב. שנינו נכמוש עריריים, באין רואה....ולאף אחד לא יהיה איכפת!

"חנקת אותו במים!", אמר קול לידה. אילנה הרימה ראשה והתבוננה בעיניה הטובות של הזקנה השזופה שמכרה לה את השתיל. "לא משקים כל כך הרבה. הכול במידה....". אילנה שתקה, כשהמילים חודרות אל תוך קרביה . "אפשר עוד להציל אותו?" שאלה ברוח נכאה. "בוודאי!", ענתה הזקנה בקול צוהל. בואי תיראי כיצד!". בתנועות מיומנות תלשה הזקנה את העלים הצהובים, הקמלים, ערבבה את האדמה ספוגת המים ברגבי עפר יבשים, והידקה שוב ושוב. "כל נבט סובל מקשיי התחלה", הסבירה. "אבל זה לא אומר שצריך להרים ידיים!".הזקנה הושיטה לה כרטיס עם שם של משתלה, והפצירה בה להתקשר אם תהיה בעיה.

   למחרת חזרה אילנה אל השתיל. היא ליטפה את עליו , דיברה אליו רכות, ביקשה ממנו להרים ראש....גם למחרת היא שבה ליער בן שמן. וגם ביום לאחר מכן. ביום השלישי הציפה אותה שמחה פראית, כשהשתיל שוב עמד זקוף, עלים זעירים ירוקים מבצבצים ממנו, וכל כולו אומר בריאות ושמחת חיים.

שאלה אחת הציקה לה כעת, והיא חייגה את מספר הטלפון של המשתלה. בהתחלה ביקשה לדבר עם "הזקנה שמכרה לי שתיל לט"ו בשבט ברחוב יהודה המכבי פינת דרך חיפה". מן העבר השני לא ידעו על איזו זקנה היא מדברת. לא, הם מעסיקים רק צעירים ממושב בן שמן. אילנה חקרה מה שם השתיל שקנתה, והתשובה הברורה לא איחרה לבוא: "אנחנו מוכרים בט"ו בשבט רק סוג אחד של שתילים –עץ ארז".

אילנה הניחה את השפופרת וראשה סחרחר עליה. במערבולת המחשבות במוחה התערבבו כלות מאופרות יחד עם שתילים ירוקים, ריח אדמה לחה, ואישה זקנה מסתורית עם עיניים טובות ומילים שבכוחן לשנות את צבעם של חייה מצהוב כמוש לירוק רענן. היא קמה ממקומה, ובהחלטה נחושה דפדפה בפנקס הטלפונים שלה עד שהגיעה לשם "ארז" ואז חייגה...