לאט לאט כיבו החפצים את צבעיהם לעיני סיגל. הם לא דהו. היא ראתה אותם: תותים אדומים, לימונים צהובים, קערות פלסטיק ירוקות. אולי נכון יותר לומר שהם התרחקו, אם כי גם זה לא נכון. הם נשארו באותו מרחק פיזי ובוודאי שהם לא ספחו מרחק אסתיטי כמו חפצי אמנות, אף שהמשותף להתרחשות זו ולחווית האמנות על פי קאנט, הוא חוסר חפץ העניין בהם. אולי נכון יותר לומר שבינם לבין עיניה של סיגל נפרש דוק שהפך את כולם למקשה אחת, חסרת אפיון, וגם זה לא נכון. סיגל כבר הרגישה פעם את אותה תחושה, אבל אז הכל כבה בבת אחת, ואילו הפעם הדבר התרחש בהדרגה. הסגול והכחול של הבגדים הצבעוניים כבה, האדום והכסוף של ערימות הסירים כבה, הצהוב והירוק של המיצים המלאכותיים במיכלי הפלסטיק, האפור והורדרד של הדגים כבו גם הם. סיגל ניסתה להיאחז בחומים ובכתומים של התמרים, האגוזים, המשמשים המיובשים, התאנים. הן היום ט"ו בשבט. היא קנתה רבע קילו תמרים, רבע קילו משמשים מיובשים, 200 גר' אגוזי פקאן, מעט תאנים. שכחה לקנות בננות מיובשות. מילא, רק היא אוהבת אותן. רעב עדיין הרגישה. הגרון לא נסתם. היובש לא השתלט על פיה. ולכן, אחרי שקנתה חבילת פיתות (היא שכחה בבוקר לקנות לחם במכולת) נגשה למסעדה ההודית החדשה והזמינה טאלי - מנה מוזרה המורכבת מאורז, ירקות מבושלים, תבשיל עדשים מטובל, יוגורט וממרח ירוק שהיא לא הצליחה לעמוד על טיבו. היא הביטה בסמטה וראתה איך כובה סמובר הנחושת – "סחלב כמו פעם". בפעם הבאה שאקנה סחלב אקנה פה, חשבה וניגבה את הדמעות מהעיניים. עדיין היה אכפת לה מה יחשבו אותם עוברי אורח שיביטו ויראו אשה יושבת לבדה במסעדה הודית ומזילה דמעות. האמת היא שלא תמיד אכפת לה. היא מסוגלת בקלות לבכות ברחוב. השוק הזה ראה הרבה דמעות שלה בשלושת השנים האחרונות. הצבעים המשלימים: הסגול והצהוב של הלימונים המסודרים לצד הבצלים, האדום והירוק של העגבניות והמלפפונים, כולם היו כבר עדים לדמעותיה. זו הפעם הראשונה שהשוק כיבה את עצמו. אז, כשזה קרה פעם, היו אלו מראות אחרים: היערות בדרך למבשרת ואחר כך הדרך לשדה התעופה, העננים והשמיים הכחולים שהיא כל כך אהבה לשוט בהם, העיר הגרמנית, חנויות המזכרות, הפארק שבו היא וכריסטיאן טיילו, כבו. כריסטיאן עצמו – כבו פניו. עיניו לא הכילו את ההתגלות האלוהית. רק השחור של האספרסו עוד החזיק מעמד. אחרי שהיא שתתה כוסית, לרגע התבהר לו אפילו העולם מעט. אבא כעס שהיא לא אכלה. הוא ניסה כך כך לשמח את ליבה במטעמים, כמו שהרבה שנים קודם לכן, אמא רצתה לפצות אותה על הבדידות בגלידה. היא ניסתה לרצות אותו ובלעה בקושי רב פיסות מהסטייק המטובל, שבאמת היה טעים. היא יכלה להבחין בכך. אבל כשניסה ללחוץ עליה לאכול עוד, דמעות ניקוו בעיניה. לעומת זאת, היא גמעה כמויות אדירות של מי סודה שקופים שלא הצליחו ללחלח את פיה היבש. היום זה שונה. היא סיימה בקלות את הטאלי שלה. שילמה למלצרית, אפילו חייכה והשאירה טיפ. היא יצאה מהשוק ועלתה במעלה רחוב אגריפס. עברה על פני חנויות שבהן מוכרים כוסות שקופות. גם אלו היו אטומות לעיניה. לאי-הוודאות היה טעם של חלודה, להבדיל מהחרדה המרירה. כנראה שהיא לא ממש חרדה הפעם, לא כמו אז, אבל היא עצובה וחסרת יכולת לא רק לדעת מה יקרה, אלא גם להחליט מה היא רוצה. אז, הכל היה ברור עם כי שחור מאוד. אז היא עזבה את נאור, כי אי אפשר היה אחרת אחרי שהתברר לה שהוא בגד. הפעם, נאור כנראה לא בגד, לפחות לא ידוע לה על כך. מה שצבע את שבוע שבט הזה בחוסר גוונים היה בפירוש אי וודאות. היא לקחה את שקית הפירות היבשים ופסעה הביתה. היא לא ידעה איך הם יתקבלו ויותר גרוע לא ידעה איך להגיש אותם לילדים האלו – ילדיה החורגים שבגללם לא רק שחיה חיים זרים בשלושת השנים האלו, אלא שבגללם נאור הציב לה שלשום אולטימטום: "או שתאהבי אותם או לפחות תעשי עצמך כאילו, או שאעשה משהו דרסטי". היא לא יכלה אפילו לריב איתו כי הוא אמר לה את זה לפני ארוחת ערב בביתם של חברים שלא ידעו היכן לשים את עצמם בשיחה זו. מזל שזה היה אחרי שהם כבר אכלו את עוגת השוקולד העשירה שהוגשה משום מה לפני הארוחה. את מרק הפטריות האפרפר היא בקושי בלעה, שלא לדבר על מאפה הגבינה והחציל. עוד חיכה לה ערב ארוך עד שהיא תוכל לשבת לצידו במכונית הכחלחלה ולשאול אותו איך נפרדים. סיגל אהבה חגיגות קטנות. אפילו במשפחה זו, שהיא בלתי חגיגית בעליל, הצליחה סיגל לפעמים ליצור רגע מיוחד. ליום ההולדת התשיעי של לירן, שהיה יום הולדתה הראשון מאז שאמה שמה קץ לחייה, קנתה לה סיגל הרבה מתנות קטנות ופיזרה אותן בבית עם רמזים, כמו "מחפשים את המטמון". לראש השנה האחרון היא קנתה לשאול מחזיק מפתחות שמצחקק כל פעם שלוחצים עליו וללירן יומן. ארוחות יום שישי הפכו לקבע, על אף הפקפוק של נאור בנחיצותם, והיום ט"ו בשבט. סיגל הקפידה לקנות פירות יבשים בכל ט"ו בשבט. היא זוכרת שאמא היתה מגיעה הביתה עם שקיות מלאות בתמרים, תאנים וחרובים שמכונים בהונגרית "לחם ינוש הקדוש". טעמם של החרובים טעים ודוחה כאחד. כשהיתה ילדה אמרה שיש הם "טעם של תחת". אולי זהו בדיוק טעמה של אי-הוודאות, וצבע בשרם המתוק הוא כשל החלודה, לפחות בחלקים מסויימים. היא אהבה שמכנים משהו כל כך עצי שנתקע בשיניים "לחם". זה היה כמו מטפורה חדשה שאינה מאבדת מיופיה כי משתמשים בה רק בט"ו בשבט, ואהבה את המשך שמם - "יאנוש הקדוש". היום היא אפילו לא חשבה לקנות חרובים. זכרם פרח לגמרי מראשה בשוק הכבוי. בשם החגיגיות אולי, או בשם המשפחתיות שלא היתה קיימת, נשאה סיגל את שקית הפירות היבשים, שעוד לפני שבוע היא הבטיחה ללירן, הביתה. היא עלתה לאוטובוס וחשבה שאולי קנתה מעט מידי – אמא היתה קונה הרבה יותר ולא היתה שוכחת את החרובים. כשנכנסה הביתה לא התעורר בה הזעם הרגיל למראה הכורסאות שהוזזו ממקומם, למראה הניירות הפזורים על השולחן ושקיות החטיפים הפתוחות. כל אלו הטרידו אותה, אמנם, אבל באופן עמום בלבד. בפעמים אחרות היא היתה נחנקת, דמעות היו נקוות בעיניה, אבל הפעם הדמעות כבר היו שם. היא הניחה את הפירות במטבח – שיהיה – ירצו יאכלו לא ירצו לא יאכלו. אחרי רגע התעשתה ובכל זאת סידרה אותם בצלחת. שוב, כמו אתמול, נכנסה למיטה בלי לומר שלום אפילו לנאור שלפי האור בחדר העבודה בוודאי ישב ליד שולחנו וטרח לתקן את המאמר החדש. סיגל חלצה את נעליה ובלי להחליף בגדים נכנסה למיטה. אפילו חתוליה האהובים לא הצליחו למשוך את תשומת ליבה ביללותיהם השמחות או בהתחכותם לרגליה. היא כיבתה את האור. בזכרונה של סיגל גם החום של התמרים כבה וגם החלודה של עסיס החרובים החלה להעטף בדוק חסר צבע. אפילו הקולות שבקעו מהטלוויזיה בחדרו של שאול עצבנו אותה פחות מהרגיל. היא שמעה אותם. הם הפריעו לה. אבל עצביה היו אטומים אליהם. טעמו של הממרח הירוק, שהיה חלק ממנת הטאלי שאכלה קודם לכן בשוק, עלה מידי פעם בשיהוק וקשר אותה לתחושות. גם זכר צבעו העז לא כבה בראשה. היא נצמדה לירוק הזה, שהרגישה שהוא ילווה אותה גם אם היא תחליט לעזוב וגם אם נאור יעזוב אותה. הוא לא הזכיר לה כלום (רק מאוחר יותר היא כינתה אותו "ירוק של מלוחיה") ובזה היה אולי יתרונו ברגע ההוא. היא יכלה להיצמד לירוקת הזו כמו לגרא. היא חשבה על ירוקים אחרים. פעם כתבה שיר שבו היתה שורה שאמרה "הבדידות שלי היא ירוקה". הירוק שבשיר לא היה הירוק העז והכהה הזה, אלא ירוק של דשא רענן. אחר כך נזכרה בראיון ששמעה ברדיו עוד בהיותה ילדה. ריאינו ילדה אחת שאמרה שהיא אוהבת הכי בעולם צבע ירוק. שאלו אותה איך היתה מגיבה אילו הכל סביבה היה צבוע בירוק: החדר, השולחן, הצלחת. היא היתה מרוצה מהרעיון, אבל כשהוסיפו שגם הסנדביץ' יהיה ירוק, אמרה שהיא היתה נגעלת. אז הם החליפו את הסנדביץ' הירוק בסנביץ' עטוף בחסה. סיגל המשיכה לחשוב על הצבע הירוק ונזכרה בכדורים שרשם דר' סקלי לאמא אחרי שאבא עזב. כדורי הרגעה ירקרקים קטנים בתוך צנצנת זכוכית חומה שאמא כינתה אותם Zold (ירוק בהונגרית) וטענה שהם מצילים אותה. סיגל שוב נזכרה בפעם הקודמת שהכל היה כבוי. היא נזכרה כיצד לילה שלם היא סבלה ונאור ישן בלי שהיה לו אכפת, איך אילצה את עצמה בבוקר ליסוע לעבודה במבשרת, איך לא הצליחה להתרכז בכלום, איך חזרה הביתה ובלעה 15 אקמולים ו-15 אופטלגינים, כי היא לא זכרה על איזה מהם אמרה לה שרה, חברתה האחות, ש-15 מהם יכולים להרוג. היא נכנסה למיטה וחיכתה. כמובן שלא מתים מ-15 אקמולים, ובוודאי לא מאופטלגינים, ספק אם 15 ירוקים היו מספיקים. כשנאור חזר הוא לקח אותה לבית חולים, שם הקיאה עליו ועל אחותה זפת שחורה שהכריחו אותה לבלוע. נאור היה מרוחק בדיוק כמו היום. אחר כך נסעה לגרמניה, לאבא, שם חשבה שתתאושש, אבל הכל מסביבה היה כבוי. היא ניסתה לפעמים לקפוץ העירה, לבקר בחנויות, אבל מצאה את עצמה לרוב יושבת בקפטריה של איזה כלבו בקומה שנייה עם כוס קפה חום ובוכה ובוכה. הפעם היא לא תבלע כדורים. הבדידות שלה ירוקה והירוק הזה יכול לנחם, לא משנה מהו הגוון המדוייק שלו. היום הגוון היה של מלוחיה כמו הגוון של הממרח הירוק שהיה בו משהו לא טבעי למרות שהיה עשוי מירק כלשהו. הוא לא הזכיר שתיל ובכל זאת היום ט"ו בשבט. הפירות היבשים חיכו בשקט על השולחן לכך שמישהו יגלה אותם עוד היום – בט"ו בשבט. חגיגי זה לא יהיה. בלי סיגל איש לא יטרח לאכול אותם בשיתוף. לכל היותר לירן תיקח תמר או משמש מיובש ותכרסם אותו לבדה במטבח (את החרצן ודאי תשאיר על השולחן), או שנאור יקח את האגוזים לסלון, לאכול בזמן שהוא צופה במשחק הכדורגל או בחדשות. ט"ו בשבט חלף למחרת – השקדיה המשיכה לפרוח ולסמל את פיסות הצמר גפן הלבנות שהילדים בגן היו מדביקים על ענפים יבשים וצובעים את מרכזן בצבע גואש וורוד כדי לרמז על האבקנים. סיגל לא תבלע כדורים. צלחת הפירות היבשים נשארה כמעט מלאה. |