הדעות על גיזמו חלוקות. המאצ`ואים קוראים לו "מכוער" "סמרטוט" "פנים שרק אמא יכולה לאהוב" וכו` בגלל שהוא לא גיזעי. אבל אני במיוחד ובנות באופן כללי נמסות מהכרית הפרוותית הזאת עם החיוך הפתוח והעיניים הצוחקות והמבינות.

אז לא מגיעה לו פינה קטנה כאן? הנה הסיפור שלו:

באתי ממשפחה שהיתה מאד נחמדה, האכילה אותי, טיפלה בי, חינכה אותי ואילפה אותי ל"בוא" "שב" "תן יד" ואפילו טרחה וסירסה אותי. יום אחד המשפחה שלי לקחה המון מזוודות ונסעה. הם פשוט שכחו אותי, כך ניסתי לומר לעצמי, אבל ימים הפכו לשבועות, ושבועות הפכו לחודשים. למדתי לחטט בפחי זבל בשביל להשיג קצת אוכל. פרוותי התלכלכה והתקשתה והסתירה את הצלעות הבולטות. יום אחד אחת מהשכנות ריחמה עלי והביאה אותי לכלבייה.

הייתי בכלוב קטן עם עוד כמה כלבים. כמה חודשים חייתי כך, שומר על מעמדי כ"מלך" הכלוב, עד שנמאס לי. לא יכולתי לעמוד בזה יותר. ישבתי על הארגז שלי ובהיתי לחלל הריק. הפסקתי להתחנף לאנשים שבאו לאמץ כלבים. למה שמישהו ירצה כלב בגילי?

יום אחד, כמו כל הימים, באו זוג אנשים לבחור להם כלב. כל הכלבים נבחו והשוויצו וניסו ללקק להם את היד. ואני? לא טרחתי לקום ממקומי. האנשים נעצרו מול הכלוב שלי ופתאום הכלוב שלי נפתח וכולם יצאו לחצר לריצה קלה ולהתחנף אל הזוג. אני עשיתי ריצה קלה, ריחרחתי אותם בחשדנות ומיד חזרתי לכלוב. אחרי כמה דקות, באה האישה הנחמדה שהאכילה אותי כל הזמן הזה ושמה עלי רצועה וקולר, והביאה את הרצועה לזוג. לא הבנתי מה קורה, עמדתי שם בשוק ולא העזתי לזוז כשהאישה הביאה להם כל מיני מסמכים. הזוג שאל לשמי, אבל, כמו האישה, שכחתי כבר מה הוא היה. הזוג התחיל להוביל אותי אל מחוץ לכלבייה ואני משכתי לכיוון השני. הם הרי טועים. לא יכול להיות שאימצו אותי... למה להם?

הזוג הכניסו אותי לדירה גדולה. כל כך פחדתי שבמשך כמה שעות לא הסכמתי לזוז מהדלת. אח"כ הסכמתי לשכב מתחת לשולחן בסלון ולהציץ על המתרחש. להפתעתי, הביאו לי אוכל, ומים, צעצועים ושמיכות. בהתחלה לא הסכמתי לגעת בזה. בשבילי? זה לא יכול להיות. הם בטח טועים ועוד מעט יחזירו אותי לכלבייה כמו שהקודמים עשו. בטח משהו דפוק בי.

אבל הם לא ויתרו, ישבו וליטפו אותי ונתנו לי שם... "גיזמו". אחרי כמה ימים הסכמתי להתייחס אליהם, לפחות לבינתיים. אם אני כבר שם... עם הזמן, הסכמתי גם לשחק עם הצעצועים ואימצתי לי שמיכה משלי מתחת לשולחן שאימצתי לעצמי. התרגלתי אל הזוג, זה בעצם די נחמד לישון כל היום על שמיכה בבית חמים, ללעוס עצם משחק, לשחק איתם ולאכול כמה שרוצים. השמנתי והצלעות הפסיקו לבלוט, הפרווה גדלה בחזרה, יפה, ארוכה ורכה מתמיד בזכות האוכל הטוב. ומדי פעם ההורים שלהם מגניבים לי שוקולד ועצמות שהזוג לא מרשים לי לאכול. 

הם למדו לקבל את השיגעונות שלי של להפוך פחי זבל (קנו פח עם מכסה) ולישון בדיוק איפה שיש הרבה כבלים של טלויזיות/מחשבים ואז לקום ולהסתבך בהם, ועם זה שאני קופץ על הספות ומשאיר המון פרווה. אני שוב חלק ממשפחה. והפעם, לתמיד.