אלף ותשע מאות עובדי רשות השידור תלויים על בלימה. ממתינים לתוצאות משא ומתן לא קל בכלל ולתכנית הבראה שתבריא אולי את רשות השידור אבל בהחלט לא את עובדיה. התהליך הזה של משא ומתן ופחד מתמשך מהיעדר תשלום משכורות נמשך יותר משנה תמימה. האם יש לחרדות האלה הד בתקשורת? ממש לא! איש לא מתעניין במאות רבות של בני אדם שאמורים לפרנס את בני משפחותיהם. אין דיווחים על עתידו של השידור הציבורי וחשוב עוד יותר על עתידם של הנושאים בעול. אין ספק צריך לעשות רפורמה ברשות השידור. דרושים קיצוצים, פיטורים ושאר מרעין. עם זה אין זה ראוי להוציא את הפורשים לקרח כמו שהאסקימוסים היו עושים לזקניהם. ראוי שכל איש שיפרוש מהרשות יזכה לסל הטבות שיאפשר לו חיים בשיבה טובה. זו לא בקשה מופרזת. אני מוצא עצמי אחרי יותר מעשרים שנה ברשות השידור במעמד בעייתי משהו. במקום להיות העוגן של הספינה הזו. יכולות יש, ניסיון בהחלט יש והדברים האלה ראוים להערכה ואף יותר. פתאום אני בין אלה שאמורים להיפטר מהם. העולם שייך לצעירים, את זה הבנו מזמן. עם זה אין ספק שלזקנים כמונו יש עוד כמה טריקים ללמד. לאן אנו צועדים איש אינו יודע כעת יממה לפני הבחירות. כמו תמיד ממתינים למנהיג הבא ומקווים לטוב. בדרך כלל ההמתנה הזו אינה מולידה בשורות. בצר לי פניתי ללימודים במינהל עסקים. יש לקוות שהלימודים האלה יצמיחו מתוכם תוכן ופרנסה. נמאס לעבוד במקום עבודה שאינו מעריך את זקניו.

השידור הציבורי עמי או בלעדי חייב להמשיך ולשרת את העם. אין לי ספק שהשידור הציבורי הוא ערך עליון בכל מדינה דמוקרטית בעולם. השידור הציבורי השיג בישראל השגים של ממש, בעיקר ברדיו אך לא רק שם. אני תקווה שכלי התקשורת הפרטיים ירימו את הכפפה שאני זורק לעברם ויתחילו לסקר את מצוקתם של מאות עובדים שמעוניינים לתרום אפילו לשפר את העבודה שלהם ובעיקר להשתתף ברפורמה ראויה והוגנת. מי יתן והממשלה הנבחרת מחר תדע לסיים את המחלוקות ברדיו ובטלוויזיה הציבוריים

לילה טוב