0
| דמויות במגפי עור חומות רוקדות על פני במת הדעת צחוק הכאב בגורל כול כך לבד העצב הזה. דג מת על השולחן רקמה לבנה על צל הירח ווילונות סתורי הכרה שקט שורר במבוכה. אהבה רוקדת עצמה לדעת טיפות ניגרות אל פתח המרזב חתולי רחוב צדים בלילה לבבות זכים של תום. הכובע מחסה על מה שמותר עיניים רועדות בחוסר תחושה אסור לחוש כאן דבר רק לשיר בקול גדול. |