אי אפשר לתאר אנחה על דף בעצם, אין דבר כזה שאי אפשר אתה ממלא את הבטן אוויר, נשען אחורה, לפעמים בשביל הדרמתיות אתה עוצם עיניים או מעפעף ברגזנות אתה מכווץ את השפתיים ומוציא את כל האוויר בנשיפה אחידה וארוכה כאילו שהיה ממש קשה לבצע את כל הפעולות האלה.. אני עייפה ואין לכך סיבה הגיונית. המילים הראשונות שכתבתי היו "אי אפשר" ובלי שבכלל התכוונתי ככה נראים החיים שלי בזמן האחרון איך ומה ואולי. שום דבר לא בטוח. אני לא יכולה לשמוע את המילים האלה יותר! אי אפשר, איאפשר איפשר די, פשוט אי אפשר יותר! למה ילדים כמעט ולא חושבים על האי אפשר הזה?! מה קורה לנו כשאנחנו מתבגרים? האם אנחנו עוברים לצד התבוסתני שבנו? למה אנחנו מוותרים....ובקלות רבה כל כך? אני מצטטת את בן דוד שלי מהשיחה האחרונה שלנו לפני שעתיים: "אני מזה תחרותי לפעמים בשיעור ספורט כשאנחנו צריכים לרוץ ומישהו עוקף אותי, אין, אני לא מוותר לעצמי, אני ארוץ עד שאני כמעט אתעלף אבל אני אעקוף אותו בסוף". לאיפה זה נעלם? ולמה? זה פשוט אבסורד ככל שאנחנו גדלים אנחנו הופכים חלשים יותר, פוחדים יותר, פגיעים הרבה יותר, הרבה פחות ממוקדים וכל הזמן מודדים צעדים. אנחנו נהיים איזה מן משהו מידלדל (במלעיל) כזה מגעיל פו אחד קטן ואבדנו. המשימה שלנו לעומת זאת לא שוכחת אותנו היא שם כל הזמן הולכת אחרינו לכל מקום ומסתכלת לפעמים היא ממש נועצת מבטים, עוד שנייה נוגעת בנו, מנסה להראות לנו איך אנחנו כל הזמן עושים הכל, חוץ מאת מה שאנחנו באמת צריכים לעשות בשביל עצמנו. אין ספק שקצת קשה לחזור לגיל 15 וגם אם נצליח מתישהו נגיע שוב לאותה נקודה שבה שוב נצטרך לבחור: להמשיך לתת לרוח לסחוף אותנו או להתחיל לרוץ מי שיבחר להתחיל לרוץ, יבחר לרוץ כל עוד נפשו בו, לא עד שקשה, אלא בכל הכוח עד שהוא ירגיש שהוא נשרף מבפנים וגם אם אפול וגם אם אקיא את נשמתי וגם אם אדמם למוות אני אקום ואמשיך לרוץ וכשתבוא רוח ועצים מסביב ייעקרו ודלתות ינתקו ויתעופפו באוויר גם אז אני אמשיך לרוץ קרובה לאדמה יותר מתמיד בטוחה.
|