אחרי הפיפי של הבוקר התחלתי לחפש את פתק הבחירות ולא מצאתי. זו לא הפעם הראשונה. אחרי שננה החלה להראות סימני קוצר רוח ולעסה את כדור הפלסטיק הירוק עד דק, החלטתי ללכת בלי הפתק. אז התחלתי לחפש את תעודת הזהות ולא מצאתי. זה עוד לא קרה לי. הפכתי את כל התיקים והמגירות. אמרתי לעצמי, טוב נלך עם רשיון הנהיגה, אבל הוא נמצא דרך קבע באותו מקום בו נמצאת תעודת הזהות, כך שזה לא עזר. סימנתי לננה שתרגיע ומיד כי אנחנו מתעכבות,  והמשכתי לחפש.

כשמצאתי את התעודה באיזה כיס פנימי של התיק הכתום, ננה כבר שכבה מעולפת וכנועה על השטיחון שלה.

כל הדרך לקלפי עדיין לא ידעתי מה להצביע.

האם לפי צו הלב? הראש? לפי מה שכולם? כדי שההוא לא יעלה? כדי שההיא אולי כן? כדי שההם ימוגרו? כדי למחות נגד כולם? בעד שלום? סביבה? שיוויון חברתי?

בבית הספר בו הצבעתי תלויה מפת כל הסימנים עם האותיות. איזה אותיות יפות יש לנו בעברית. ממש קשה לבחור. בתוך הקלפי כשהמעטפה בידי, החלטתי ללכת לפי צו הלב. להיות נאמנה למי שאני היום. לאדם שאני. חופשיה, סביבתית, רוחנית. כן יעברו את אחוז החסימה, לא יעברו את אחוז החסימה - אני נשארת עם הפרצוף שלי ועלי לחיות אתו בשלום ובאהבה.