אני מארח בגאווה את עמיתי לעבודה איתי נבו. איתי התחבט בשאלת הבחירות היום והנה משנתו לעיונכם:

חייבים להצביע. הבחירות האלה גורליות יותר מתמיד לעתידה של המדינה. זו הסיסמה המשמשת את שוחרי הדמוקרטיה להסביר לנו מדוע זכותנו האזרחית אינה זכות כי אם חובה. אלא שגם הבחירות הקודמות היו גורליות לא פחות, ואלה שלפניהן, וגם אלה שקדמו להן, וכן הלאה. ואולם, קשה לאתר אילו שינויים מפליגים התחוללו בחיינו אחרי כל כך הרבה בחירות גורליות. הפלסטינים אותם פלסטינים, המתנחלים אותם מתנחלים, העבריינים אותם עבריינים, החרדים אותם חרדים והבנקים אותם בנקים. והפוליטיקאים? פחות או יותר אותם אנשים, אבל לא תמיד באותן מפלגות.  אם שיעור ההצבעה לא יהיה גבוה, לא יהיה לכנסת ולממשלה הנבחרות גיבוי מוסרי לקבל החלטות, מזהירים אותנו. ובכן – נבחרינו הטריים – תיאלצו להסתדר בלי גיבוי, ואת זה הרווחתם ביושר, או יותר נכון בחוסר יושר. כשכל כך הרבה פוליטיקאים מזנקים ממפלגה למפלגה, הדבר אינו מצביע על הארה אידיאולוגית או תובנות חדשות. זה בסך הכל העדר מוחלט של אידיאולוגיה, או מכירת האידיאולוגיה הקודמת בעבור כסא. תחליטו אתם מה יותר חמור. כשרוב הפוליטיקאים מתייחסים לבחירות כאל סידור עבודה, למה שהציבור יתייחס לכך אחרת?   חברי כנסת ושרים חשודים, נחקרים, מואשמים ואף הורשעו בפלילים. מעבירות גניבה ושוחד ועד תקיפה מינית. המפלגות שלהם אינן מוקיעות אותם ומתנערות מהם, אבל הן מצפות שתעלימו עין ביום הבחירות, כי על הפרק מונחים עניינים גורליים יותר. משום מה, תמיד יהיו ענייניים גורליים יותר מטוהר המידות (סידור עבודה למשל).  הבחירות בישראל הן בחירות לכנסת, אבל מסע הבחירות מתנהל כאילו מדובר בבחירה ישירה לראשות הממשלה. הצמצום של השיח הציבורי לשאלה מי ראוי יותר, או מי אנו רוצים שיענה לטלפון בשלוש לפנות בוקר, מדיר מסדר היום שאלות אידיאולוגיות אמיתיות. שמאל? ימין? ביטחון? כלכלה? חברה? חינוך? כל המפלגות מערפלות את המצע שלהן, כדי שיוכלו להתאימו בדיעבד לכל קואליציה (סידור עבודה כבר אמרנו?). אם המפלגות היו דבקות בקווים ברורים, אולי היו יכולות לבנות על אמון של מצביעים. כשהן מבליטות רק את המועמדים זה בעיקר עושה חשק להצביע אובאמה.