כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    זמזומים

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    0

    מבט מן החוץ

    0 תגובות   יום שלישי, 10/2/09, 10:04
    כישראלית החיה בארה"ב מזה כעשור אני מביטה על המתרחש בישראל בדאגה הולכת וגואה. כמרבית הישראלים, בארץ או בחו"ל, קשה לי להתנתק מאינפוזיית החדשות היומית.  לכאורה, מריטת השיערות ואנחות כאב בזמן קריאת העמוד הראשון של הארץ או YNet אינן חויות חדשות.  האם ליברמן שונה מהרב כהנא? או הטון של הקריאה "מוות לערבים" יותר מבהיל?  לא בהכרח.   והיסטוריונים מן הסתם יטענו שיישנה מחזוריות מסוימת בנטיות הפוליטיות של ציבור, כל תנודה ימינה מלווה בתנודה שמאלה.  והרי בבחירות האחרונות היה זה עמיר פרץ שהיה אמור להביא את הישועה, כך שמטוטלת ימינה אינה מפתיעה במיוחד.

    המעניין והמעציב בהסתכלות על הבחירות הנוכחיות הוא שהציבור הישראלי, לפחות כך נראה מהסקרים, נע בכיוון ההפוך לציבור האמריקאי והעולמי.  ומהבחינה הזאת האוירה בארץ יוצאת דופן.

    ארצות הברית שאותה חוותי בעשור האחרון היא מדינה ללא חמלה.  עוני נתפס כמחדל אישי, זהות אתנית או מגדרית כמכשול מנטלי - לא חברתי, ותפקידן של מדינות מתפתחות הוא לשעבד את אזרחיהן להעלאת רמת החיים של האמריקאי (או אירופאי, קרי לבן) הממוצע. הוסיפו על האגוצנטריזם הזה את הפרנויה שהביאה מתקפת 9/11, ולפניכם המפלצת שיצר ג'ורג' בוש הבן.  ממשל ששיקר לאזרחיו כדי להצדיק מלחמה שעיקרה שמירת ההגמוניה האמריקאית/מערבית בשליטה על הנפט;  שקיצץ בתקציבי מערכות פדרליות האחראיות על ניהול תקין של המדינה, החל מבנקים וכלה בבריאות ואיכות סביבה, בו בזמן שמאות מליוני דולרים הועברו ללא מכרז לחברות פרטיות שלכאורה שירתו את הצבא בעירק; שצותת לשיחות טלפון של חייליו עם נשותיהם; שעינה שבויים; שהיפקיר מאות אלפי אנשים לגווע מחום והתיבשות על גגות ניו-אורלינס.  ועם כל זאת, ללא ההתמוססות הכלכלית של החודשים האחרונים סביר להניח שג'ון מקיין היה יושב היום בבית הלבן ולא אובמה.

    אבל אובמה כן ניצח, ויתרה מזאת המסר ניצח, סוחף איתו לא רק את הציבור האמריקאי, אלא את הציבור העולמי.  המסר הפשוט של שינוי והעצמה (yes we can!), שינוי שמונע על ידי הבוחר, האדם הפשוט.  פשטני ואידאליסטי, זה נכון, אך משקף את הצורך של חתך רחב של האנושות, מקניה לאיסלנד, במנהיגות הומנית יותר, בממשל ייצוגי השומע את קול בוחריו ולא רק שבוי בכיסם של בעלי הממון.   למי שראה את אובמה נואם מעל חומת ברלין לא היה יכול שלא להיזכר בשנות ה-90 המוקדמות. לשנים בהם קרסה חומת הברזל, והמלחמה (הלא רק) קרה נסתיימה, שהאפרטהייד בדרום אפריקה נגמר ונלסון מנדלה נהיה לנשיא, ושרבין ויאסר ערפאת לחצו יד לפני הבית הלבן וכל העולם.
    אובמה הצליח להחזיר את התקוה שעם עבודה קשה, רצון טוב, והמון סובלנות אפשר לשנות כיוון.

    ובעוד כל זה מתרחש - ישראל קפאה על שמריה.

    מה שמטריד בעיני הו המחזור של מסרים באריזות חדשות.  שליברמן כל-כך מזכיר את הרב כהנא, שמרץ החדשה אינה אלא טיפול בוטוקס למרץ הישנה, שאותם ביבי וברק משתמשים באותם תכנים מאצ'ואיסטים נבובים, מי יהרוג יותר (אם צריך כמובן), מי כשיר יותר, יפריט יותר, יהיה חזק ותקיף יותר.

    ישראל אינה ארצות הברית.  מהרבה בחינות ישראל מובילה על ארה"ב בכמה שנות אור. אם זה במורכבות הדיון הציבורי, או מעורבות הציבור בהליך הפוליטי, או בקיומן (בקושי) של מערכות תמיכה חברתית (קצבאות, ביטוח בריאות).  אך ההתנוונות המוסרית-אידאולוגית שהובילה את ארה"ב למקום שבו היא נמצאת לא התרחשה ביום, וישראל יכולה להגיע לאותו מקום ללא שינוי כיוון. 

    בזמן כתיבת שורות אלו הקלפיות טרם נפתחו, ועדיין אני מקווה שאותם קולות צפים יתנו את קולם למפלגות השוחרות שלום (עבודה ושמאלה), ולחברה יותר שויונית; ושהחמאס ימנע משילוח טילים ביומיים הקרובים. 

    אך איזו ממשלה שלא תקום, אני מאחלת לנו שלמרות המסרים הממוחזרים לעייפה היא תפעל לשינוי מהותי הן ברמה המדינית והן ברמה החברתית.

    מגיע לכולנו שהמנהיגות תישמע את מצוקת החלשים, שתפעל לפתרון בעיות באמצעים של דו-שיח ולא הסלמה.  גם לאזרחי ישראל, שלא לדבר על תושבי השטחים, מגיע קצת יותר חמלה.
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      נחמה פורתא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות