הירח התבייש. העורב צעק. רימונה משחה שפתיה באדום לוהט והשחירה את עיניה הכחולות. שדיה הזדקרו כשהידקה אל מתניה את שרוכי המחוך עד כי איבדה מרווח בין שאיפה לנשיפה. אחר כך הקישה בקולן והמטרונום תקתק לה ריתמוס. במטפחת משי אדומה מחתה דמעת התרגשות. היא הביטה אל הקהל שלא היה וחשה כיצד צובט בה אחרון המביטים, כאילו משגל היה את גופה.

השעון שקיבלה בארוסיה היה זמן שזרז רחמים. רצתה שייגנב. הפקירה אותו כמו שמש המפקירה עולמה לעת ערב. בתפקיד הגדול של חייה ציטטה שקספיר באנגלית עתיקה אך לא היה לה מבין. היא רצתה להיות כל מה שמלהקים מחפשים ואילו הם- שלא בתוך עולמה - סלדו מדמויות של טרם שגאוניותן הטריפה.

שנים ישב ניקולאי מול חלון חדרה מביט בה מתוך גזע עץ חלול, בעינו העצלה חמד את שעון הזהב בשעה שרימונה חיפשה קהל שימחא לה כפיים. -
"הו אדוני אהובי חיי גוועים
לנגד עיניך טובלת בושתי בדם מעיה"
הייתה ממלמלת וניקולאי היה קורא לעברה- "קרע".

משכה בידי. הושיבה אותי בפינת החדר. ציוותה להביט בה.  לראות כיצד מעוותת היא את גופה המיוסר. מלטפת כל איבר ואיבר. ביקשה שאמחה את אגלי הזיעה שהותירו פיתולים של קוים שחורים על פניה. אחר כך הרכינה ראשה אל בין חזה ובו בעת החלו ידיה להשתולל גופה להזדעזע. הפעם נהדפתי אל הקיר והיא בזום ויזואלי קרבה את עיניה הטורפות מול פני. צעקתי-  "הניחי לי מטורפת!  לכי ממני!  למה את עושה לי את זה, אני לא רוצה אותך עוד במשחק הזה".

שדרת העצים בפארק המרכזי כמו באה להגן מפני הטורפים.  רימונה הניפה את צעיפה הירוק, כיסתה את פניה. דאגה להותיר פתח צר כדי להדגיש עיניים. אפשר היה לשמוע את מלמוליה ואת פרץ צחוקה שגאה, ואז "הנה רימונה המשוגעת" מיהרו אימהות לאסוף את ילדיהם אך לא הקשישים מדובללי הבשר עקורי השיניים אשר חיכו לה. בעת שניסתה לאחות את שבריה הם גילו את שבריהם -  "הסתלקו!" צעקתי,  "מה אתם עומדים ומסתכלים בה ככה".  רימונה הביטה אחר תנועות שפתי מנסה לקרוע מסך ערפל שהפריד בינה לביני.  התקרבתי אליה בצעדי חתול ומתוך רפיון קיומי התחננתי- "בואי נחזור! ".

בשקט ביקשתי לסדר לה משמעות אך היא ידעה להביך אותי לפני כולם-  "צאי משם, חזרי אל עצמך, חזרי אלי"  התחננתי,   "...אל תסתכלי בי ככה. כבר אמרתי לך לעולם לא תהיי השחקנית שלי.  לא עוד  אהיה הקהל שלך. גם לא השחקנית שבך. רצית לשתול בי החמצה - אני לא אתן לתסכול שלך לקחת את חיי. אין גנטיקה, הגנטיקה היא בראש... אני אסלק אותך...ברחמים אסלק אותך!  שתלכי לך! את כבר לא אמא שלי, אני שונאת אותך, אני שונאת אותך רימונה...".

רצועות העור נכרכו סביב ידיה ורגליה.  ואליום הוחדר בה.

רק בבקרים תבעה להיות ברורה. היא פחדה משעות בין הערביים.  יותר פחדה מלילות ירח. הורמוני גיל המעבר היו משתוללים בה.  פניה אז היו לובשים קדרות בסימן תחילתו של מאבק.  כשהבינה כי מלמוליה עומדים להפוך אותה לא להיות ברורה, הייתה ממהרת לנסח לי את ברירת המחדל שלה – "כשאת חולה, כשאת רוצה לאכול, כשאת רוצה לטייל- אני אמא שלך. אמך הפגומה. הירוקה ברחוב. הפסולה. מה אני רוצה ... רק מעט סבלנות...  תני לי לשחק - הרי טמאה אני.  טמאה את.  שתינו טמאות.."

בשעות הצהרים הבוערות הייתי בורחת אל השדות כדי לקבל שקט-  "טמאה את... טמאה  את.."- רדף אותי קולה, אחר כך הרחמים –   "מיכלי - מיכלי - היכן את? בואי הביתה."

החרדה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני כמו הואליום בגופה של רימונה.  ככל שהתעצמה השפעתו והיא נרגעה, אצלי גבר הפחד. אחר כך הייתי שבה הביתה. 

כמעט תמיד- במורד הבית, היה מופיע איש גבוה עוטה גלימה לבנה ולו זקן לבן ארוך . היה משתק אותי בעיניו הנוקבות לאחר שהיה מניע את אצבעו והציפורן המחודדת  הזדקרה כאילו קראה- "בואי.. בואי אלי..." .  ציפורן האצבע הייתה חזקה מכל איסור. מכל האמירות של – "מיכלי יש זרים ברחוב ...אסור לדבר עם זרים ברחוב". המשפט היה ברור. אבל  באתי אליו. ממרום קומתו כופף עצמו, הצמיד נשיקה לחה על לחיי. פתח קופסת פח שהוציא מכיס גלימתו - שלף סוכרייה אדומה למציצה, תחבה אל תוך פי ונעלם.

מסוף המורד נשמע הקול– "מיכלי! מיכלי! בואי הביתה"- באתי.

בעוד רימונה עומדת ומחכה, היא נעצה בי  את מבטה ואמרה – "מדוע את לא עונה לי כשאני קוראת לך?"
"סבא זקן נתן לי סוכרייה אדומה", השבתי.
"סבא זקן?! מיכלי, אין שום סבא זקן כאן!... סוכרייה נתן לה... " מילמלה.  פתחתי את פי כדי להראות, אך כבר לא הייתה סוכריה. גם צבעה האדום נמחק. רק הטעם המתוק נשאר בי.