האם הייתם ילדים מקובלים או דחויים? כיצד חוויות ילדות  משפיעות  עלינו בבגרות?

***

הערה-  כל מה שנאמר בבלוג, אינו עוסק באנשים האמיתיים, אלא בדמויות הטלוויזיוניות, כפי שהן מוצגות לנו בתכנית, אחרי עריכה ומבעד עיני המצלמה.

 ***

בכל שבוע אחת מהדמויות של "הישרדות" הופכת לדחויה. הם תמיד לוקחים את זה מאוד אישי. נעלבים ,כועסים, מתקוממים, ומרגישים מאוד לבד. הדחוי שוכח את האסטרטגיה, שוכח את הטקטיקה, ועסוק בשאלה, למה  דווקא לו עשו את זה, למה לא אוהבים אותו? אלה שאלות שכמעט כולם מכירים מסיטואציות בודדות או רבות בזמן הילדות.

אחרי ההתפרצות שלו על מעיין במועצת השבט אופיר מ"הישרדות" עורר עליו את חמתם של רבים.  איזה אכזרי הוא, תחמן קר רוח.  לי הוא דווקא מזכיר ילד 'לא מקובל', שמצליח לנקום במלכי הכיתה. אם אני רוצה להפוך את  הדמות המוצגת לנו בתכנית  לעגולה יותר, (ואין  קשר לאופיר האמיתי, אין לנו מושג מה ההיסטוריה שלו ומיהו  בחיים האמיתיים)  אני מדמיין לעצמי בחור שמכיר את התפקיד של הדחוי מילדותו. הוא החליק לתוך  התפקיד בקלות, רק שהפעם הוא משתמש בזה לטובתו. ההתפרצות שלו כלפי מעיין, הייתה  מוגזמת מידי, ולמרות שהיו לה מטרות טקטיות, אני חושב שהוא גם ביטא בה את נקמת הדחויים( " קראת לי חזיר", "השארת אותי בחוץ בגשם").  השפריץ לו משהו שאולי ביטא שנים של כעס. כמה סרטים ותכניות טלוויזיה שלא יעשו על הסיפור המוכר של הדחויים והמקובלים, זאת עדיין נקודה כואבת, פצע לא מגליד בעולמם הפנימי של ה"לא מקובלים".

האם זה משפיע על החיים כאדם מבוגר?

לא רק שהפצע לא מגליד, יש לו השפעה עצומה. הדימוי העצמי שלנו, מי שאנחנו, מושפע מאוד מחוויות אלו של דחייה ומקובלות בשנות הילדות והתיכון.

ישנם אנשים שמפנימים את המבט מלא הבוז של חבריהם, ושונאים גם הם את עצמם. גם היום הם ממשיכים להתלבש ולהתנהג בהתאם. בסופו של דבר בכל קבוצה שבה הם נמצאים, הם מתמקמים בשוליים.

דחויים מסוג אחר דווקא מתמרדים נגד הדימוי של הילדות. חלק ניכר מחייהם מוקדש להתרחקות מהדימוי של החנון, הדחוי, המוזר, השונה, המגעיל, המכוער, הכבד, הפחדן, הבוק, תבחרו את מה שמתאים.

הרבה פעמים אנחנו לא מעלים על דעתנו שהם היו כאלה. הם נראים מעולה, מצחיקים, שנונים, דעתנים ובעלי קריירה מפוארת. אבל הצורך להיות מדהימים כל כך, מוצלחים כל כך, חברותיים כל כך, מחפה על כאב ילדות בלתי נשכח.

יש שיראו בזה הצלחה מסחררת, עדות לכך שאדם יכול לבחור לעצמו את החיים שלו, להיאבק בחולשות ובחסרונות ולעצב את חייו כראות עיניו. אחרים יראו בזה מסכה מלאכותית, ששימורה  דורש מאמץ יומיומי  מתיש ומעייף. כל יום ללכת לחדר כושר/ אירובי, לשמור על קשר עם חברים רבים, לצאת הרבה, לארח, לחתור בעבודה לעמדות השפעה, אפילו הרצון להתחתן ולהוליד ילדים  קשור לזה לעיתים.

כולנו מכירים מצבים שבהם אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים קשה מידי, מתאמצים להרשים, להוכיח משהו. אולי בעצם השאיפה של כולנו היא למצוא מקום שבו נוכל לנוח. מקום שבו נזכה בקבלה ובהתייחסות, אך בלי צורך לעבוד כל כך קשה בשביל זה.

חשוב להבדיל כאן בין עבודה מאומצת לבין יציאה מעצמך והשתלבות בסביבה, כי הפתרון שמציגים סרטי הנוער הוא מעט פנטזיונרי.  בסרטים אלו מלכת הכיתה מבינה  בסופו של דבר, שהילד שהיא  אוהבת באמת הוא דווקא החנון הדחוי. היא מצליחה לחדור מבעד לבגדים המוזרים, ההתנהגות חסרת הביטחון והגשר בשיניים, ומוצאת בו את אהבת חייה.

כמובן שכדי שאנשים יוכלו לראות את היופי הפנימי שלך, אתה צריך לתת להם הזדמנויות לכך. על מנת להיות מקובל במידת מה, אתה צריך להתאים את עצמך לסביבה, לצאת מעצמך, לתקשר עם אחרים. אני חושב שיש אנשים רגישים יותר, שבשבילם המשימה הזאת  קשה מנשוא. מסיבות שונות לא קל להם להרגיש בנוח ומשוחררים בחברת אחרים. במקרים כאלו נדרשת עבודה פנימית כדי להבין טוב יותר את הרגישות ואת חוויות הילדות הכואבות. רק אז משתחרר משהו, והמשימה הופכת לקלה יותר.

פסיכולוג קליני | טיפול פסיכולוגי

נ.ב- כפי שאולי שמתם לב, מסיבות של עומס התחלתי לכתוב בתדירות של פעם בשבוע :)