זה קרה לפני כשבועיים.

סערתי יום,אבל,כמו הרבה דברים אחרים בחיים,גם זה עבר.

החיים ממשיכים ו...  כמעט שכחתי.

אתמול בערב,תוך שיחה עם חבר אהוב,על הא ודא ובעיקר על ה''חוצפה הישראלית'',נזכרתי ושיתפתי אותו.

דויד היה המום.

הוא הפציר בי לספר שוב במפגש עם חברים.

סיפרתי ושוב זכיתי לתגובות סוערות.   כנראה שהיתה להם סיבה לכך.

הבוקר,הפציר בי דויד לכתוב את סיפורי,כי אם לא אני-יהיה הוא זה שיכתוב ואז יאבד משהו בדרך.

נקודת מבטי.

אם כך,היה והיה,גם אם קשה להאמין.

צהרי יום חול,במירוץ האין סופי בין העבודה,לסידורים אחרים,הגעתי לסניף בנק הדואר בירושליים,על מנת לשלם את אגרת הרשיון של בתי הבכורה.

מספרי היה 603 והמספר הנקרא היה 380.מתוך ארבעת הדלפקים,שניים היו מאויישים,באחד מהם ישבה פקידה ודיברה בפלפון.[לפי הצחקוקים והסומק,ניתן היה להבין,שהשיחה אינה שיחת עבודה].

במבט חפוז בחדר,הערכתי שיחד איתי מצפים לתורם עוד כ-40 איש.התקשרתי לאחר את התור אליו הוזמנתי בחצי שעה נוספת.

אושר לי.

למרות הזמן הדוחק בי,לא יכולתי לאכזב את בתי ולצאת מבלי לשלם ולאפשר לה לנהוג בפעם הראשונה כבר היום...

ישבתי והמתנתי ולמזלי,מספר אחר מספר רץ והתברר שאנשים התייאשו והלכו עם מספריהם הביתה.

התפנה מקום והתישבתי.אנשים נאנחו,אנשים קיטרו,התלוננו,אך הסכימו ש...ככה זה בישראל.

תורי התקרב.

לפתע,אל החדר נכנסו שלושה גנגסטרים ישראלים בגילאי ה-30 ,נעמדו כשגבם אל הדלפקים ופניהם אל הקהל השקט . אחד מהם קרא:

''חברה,אני מאחר לרשם החברות,שעומד להסגר בעוד מספר דקות.למי שיש התנגדות שאני אעקוף את התור ואגש לשלם עכשיו,שירים יד.''

הרמתי את ידי.הבטתי סביב.איש לא העז להביע דעתו.

האיש התקרב אלי,הצמיד פניו לפני ובמבט מקפיא אמר:'' אני רואה שאת המתנגדת היחידה ומכיוון שאת במיעוט,אני מבין שאני יכול לגשת לשלם.'' שני חבריו עמדו מאחוריו זקופים,קשוחים ומיישירי מבט כמוהו.

היישרתי גם אני  מבט ואמרתי לו:,,אתה חצוף.''

הוא הפנה גב וניגש לקופה.אף פקיד לא התנגד.

העזתי ואמרתי בקול רם:''מאוד עצוב,שאתם,הפקידים,מקבלים אותו בלי מספר.''

לא היתה תגובה.

האיש סיים,הסתובב אליי,התקרב ונעמד מולי,היישיר מבטו המקפיא והרע ואמר לי:

'' המון תודה לך על טוב ליבך.שיהיה לך יום טוב!''

הוא יצא,כשחבריו מאחוריו.

האנשים בחדר ישבו דמומים.

מי שהיה רגיש מספיק,יכול היה לשמוע את הלמות לבי.