השעון על הקיר בחדר ההמתנה הראה את השעה 11:00. מוקדם מידי אני חושבת לעצמי, יותר מידי מוקדם למישהי שבילתה את הלילה הקודם בסיבוב פאבים ושתתה משקה מכל סוג אפשרי.

הבנות בחדר מסתכלות עליי, קצת בתהייה... אני בטוחה שהקנאיות האלו לא מבינות איך זה בחורה צעירה כמוני שלא נראית בהריון ממתינה בתור לרופא נשים. תמיד יש להן את הקטע הזה, אם הן בהריון כולן צריכות להיות בהריון? אוף! איזה עצבים. איך אני שונאת שמסתכלים עליי..

הזמן לא זז, אני שומעת את זעקת מחוגי השניות של השעון, גם הם מותשים,כמוני.

אני כל כך עייפה שבא לי פשוט לשכב על הכיסאות ובכלל לא לראות את הרופא שלי, אני לא ממש אוהבת אותו לדעתי הוא לא ממש נחמד ומשום מה כל מי שיוצאת ממנו יוצאת עם חיוך, אז גם אני מחייכת לעצמי ונותנת לדמיוני לעבוד שעות נוספות. בסה"כ הגעתי לקחת מרשם  לגלולות, הוא תמיד מתעצבן עליי בגלל זה, נראה לי שהוא קצת מיואש מעצמו, אותי זה נורא מצחיק, עוד אחד שמוציא תסכולים בעבודה. "בואי אני אבדוק אותך" אומר בטון מבטל. אל תעשה לי טובות, אני חושבת לעצמי."זו בדיקה שגרתית" , הוא ממשיך. הופה לכיסא, שלוש דקות, קצת נעים קצת לא ו...סיימנו. "הכל בסדר איתך". "מה אתה אומר" אני שוב אומרת לעצמי, קיבלתי מרשם לגלולות, וגם אני... יצאתי מחויכת מחדרו. 

נעם לא התקשר כ"כ הרבה זמן... אתמול אדווה אמרה לי שאני צריכה לקחת הכל לאט, לזרום. אני ממש שונאת את המילה הזו – "לזרום" , יש לה משמעות טפשית מידי לטעמי...היום אני ממש שלילית.. זהו, הגעתי למסקנה הכל כך מתבקשת שאלכוהול וחוסר שינה זה מתכון טוב לעצבים ודיכאון.איפה שמתי את המפתחות? מרב תאים בתיק הבלוי הזה אני לא זוכרת איפה שמתי מה, או אולי זה לא מרב תאים... הנעתי ונשארתי במקום.

או קיי, מה אני עושה עכשיו? או הצילצול הגואל.. אדווה!!!"בא לך להתעורר עם כוס קפה טוב"? "אני? בשמחה! בלאו הכי אין לי כח להגיע היום לאוניברסיטה, יש לי  שעור פיסיקה שאני יכולה לוותר עליו צביקה יכול להשלים לי אח"כ". "שאני לא אחשוב שבסוף יש לך משהו עם חבר שלי" אדווה אומרת וצוחקת... סיננתי מבין שיני שזה לא כל כך מצחיק וצחקתי גם. "טוב, תהי מוכנה עוד רבע שעה, אני מתחתייך" "אז למקום הקבוע?"  "נו מה?" היא עונה, "שנסתובב שעתיים בכל אבן גבירול ואלנבי ואז נחזור לגבעתיים? נסע ישר לשם". גם היא כנראה לא ישנה הכי טוב. טוב אולי קפה יעזור פה במשהו.

איזה כיף שבבוקר יש תמיד מקום לחנות, זה הקטע הכי שנוא עליי בנהיגה, והפעם מצאנו מקום ממש מול הכניסה. טום האחראי משמרת כהרגלו מחייך אליי חיוך נמס אבל הוא כזה ביישן, ממש לא להאמין, קריצה קטנה והוא פשוט נופל מהרצפה.

פעמיים קפה לטה וארבע אלפה חורס בתור התחלה.

"אז הוא לא רצה להלאות אותי בפרטים" אני אומרת. "מי, נעם"?  "לא נעם, איזה נעם, הוא בכלל לא מתקשר".  "נמרוד?" היא שואלת בפה ועיניים פעורים,"כן, נמרוד", אני עונה. "מה הקטע שלו ? לא נמאס לו לספר לך כל פעם חלק אחר בפאזל של החיים שלו?" " אני לא יודעת,עושה רושם שממש קשה לו עם הגירושים האלו. ואני ממש לא רוצה לחשוב שהוא עושה את זה בשבילי, כי אם נחזור ושוב ניפרד, זה יחזור אליי בבום, אני יודעת את זה"."אז תכיני אותו לזה מראש". " אני מנסה לרמוז כמה שיותר... אתמול הסתבר שכל הבעיות האלו עם הכסף שנועה לא רצתה לתת לו, לא היו סתם בעיות".  "מה" ? "זוג היונים המושלם הזה רכש לעצמו דירה חצי שנה לפני שהוא עזב את הבית, וכל השנתיים שהיינו ביחד הוא לא רצה להלאות אותי בפרטים לגבי זה". להלאות... אני לאה כבר מרב מחשבות על שטויות כאלו. חיוך... חצי אמיתי חצי מיואש.

"יקירתי, את צריכה לקחת פסק זמן מהחיים הגועשים שלך כרגע". מציתה עוד סיגריה. טום קופץ לו מאחור      "לא בריא לעשן, את יודעת". "אם היה לי שקל מכל אחד שאמר לי את זה", "היית מחליפה ל206 חדשה", אדווה משלימה אותי. פעמיים לטה וארבע עוגיות הגיעו בליווי כוס קצפת ענקית, "על חשבון הבית" טום אומר וכולו אדום, אנחנו מסתכלות אחת על השנייה , מחייכות, נורא מתאפקות לא לצחוק ושותות.

"אז מה עם נעם"?. "לפני שעה אמרת לי לזרום ולקחת דברים לאט, עכשיו את שואלת מה איתו?"תראי, אני מניחה שהרבה לא השתנה מאתמול בלילה, אבל לא הספקנו לדבר". "הרבה השתנה" אני אומרת, "הוא לא התקשר"! "מה חדש" היא צוחקת, מייד לאחר מבט קודר שלי פניה נהיים רציניים, מחככת בגרונה, "מה חדש?" בטון יציב יותר.

"תמיד הוא מתקשר אחרי שאני שולחת הודעות או לפחות מחזיר אחת"  אתמול זה לא קרה, הוא בטח מת.

צחוק חזק מתגלגל מגרונה "איך את הורגת אותי כשאת שולחת את כל מי שלא התקשר אליך לעזאזל, את זוכרת שכשעדי נסע לאילת להתמסטל עם כל החברים שלו הרגת אותו עם תאונה בכביש הערבה, וכשהוא הגיע, אחרי מיליון שיחות טלפון שעשית אליו עד שהוא ענה לך החלטת שהוא מת משילוב של כדור סמיילי ואלכוהול, ובדרך חזרה הביתה שוב הרגת אותו בתאונה בכביש הערבה, אני כל כך אוהבת את קו המחשבה שלך". "תראי.... אני חיה במדינה שאחוז תאונות הדרכים בשנה הוא גבוה יחסית למדינות אחרות". "אילו מדינות"? "אני יודעת... שוויץ?" "בנות הכל בסדר" איך הוא תמיד מגיח משום מקום, אני חושבת לעצמי, "הכל מצויין תודה" ענינו שתינו בדיוק מושלם של תזמון, צורת דיבור ואפילו אותו חיוך. לפעמים זה ממש מפחיד אותי.

טלפון, יפעת על הקו. "איפה את" הקול שלה היה כ"כ מופתע כאילו היא רגילה לראות את זיו פניי כל הזמן.

"אני בבית קפה", אני אקפוץ לשיעור של 16:00, תפגשי אותי ב 507 בכניסה"  "את מגיעה בטוח?" "בוודאי" אני אומרת, הזוי משהו." נתראה".

"אז מה יהיה"?שואלת אדווה, "יהיה טוב, פעם מישהו אמר, אני חייבת למצוא את החוצפן הזה שמבטיח כאלו הבטחות ומעז להעלם"!!!" נראה לי שהוא מת"... נראה לי שאת צריכה עוד כוס קפה", אני אומרת.