בלי כוונה יצא שהפוסט הזה נכתב יומיים לפני יום האהבה. את זה גיליתי, כשכרגיל, עשיתי חיפוש על הנושא כאן באתר. מודה ומתוודה שהפעם התיאשתי מלעבור על הפוסטים מהר יותר מכרגיל, לא רק בגלל הכמות האינסופית ושפע הבנאליה, אלא גם כי חשבתי שאם אמשיך לעיין בהם לא אהיה מסוגלת לפרסם את הפוסט הזה הבנאלי לא פחות. אבל בעצם, מה אכפת לי להיות בנאלית? העילה הטובה ביותר למשתה, אומרת בק, היא האהבה. ב"אהבה" היא מתכוונת לכל סוג של חילופי חיבה בין אנשים (ומה עם חיות?): טפיחות שכם בין החברים של הבן של בעלי, האמירה של הבת שלו שהעוף עם האורז "מה זה טעים", ההערצה שלה לבריטני ספירס (מתי היא תתבגר קצת והבית יתמלא במוזיקה קצת פחות מטרידה?). אמנם, יקרה שנלך נרגשים ומלאי תקוה ללגום ממשתה האהבה וניפגע אבל בק טוענת שההנאה ממשתאות אהבה שווה את הסיכון. טענה די צפויה בהתיחס לנטען בפריט 9. כדי שלא נפספס שוב הזדמנות למשתה אהבה בק ממליצה על הדברים הבאים: א. להביא למשתה אהבה בעצמנו ולא לחכות שיגישו לנו מאה אחוז ממנה (אלא אם כן אנחנו "קונים" אהבה בטיפול). ב. לא לשמור את האהבה לעצמנו – לבטא אותה. זה צעד שקשה לי לא רק משום שאני מפחדת להיפגע, אלא גם מפחד להישמע פתיטית, ואולי גם זה סוג של פחד מפגיעה. ג. אם אנחנו מתלבטים בין שתי משתאות, משתה אהבה ומשתה אחר, ללכת על משתה האהבה. וזאת למרות שמשתה זה יבלגן את חיינו הרבה יותר. בק מבטיחה לנו שלא נצטער על כך, האמנם? נראה לי שכדי שאוכל לחגוג במשתה הזה עליי להתאמן עוד הרבה על פריט 9. בנתיים אני לא כל כך מצליחה לעשות "כלום" בחברת אנשים (מנסה, מנסה) ובעיקר לא מצליחה "להתאהב" בהם עקב כך. |