יום יולי קר וצונן. יובל ואני ישבנו בקפה בקניון עזריאלי וליהגנו על עניינים ברומו של עולם. מרחוק ניתן היה להבחין באישה צעירה ונואשת מתקדמת לעברנו, כששלושה פעוטות מצווחים מנסים לגרור אותה למקדונלדס בקריאות קצובות "אמא תקני לי", "אמא תקני לי". עוד כמה דקות והיא נבלעה בתור העצום של תחילת החופש הגדול.

חצי שעה לאחר מכן, הזמנו עוד קפה והמשכנו לפתור את בעיות העולם בשיטתיות. כשהגענו לאולמרט (לא, לא יאיר - אהוד) והחמאס, הופיעה האישה שנית, ושמחנו לגלות ששלושת עולליה לא איבדו, חלילה, ממרצם.

על שמחתנו העיבו במקצת צווחות אימים שהקשו עלינו לסכם כמה נושאים טכניים בבואנו לפתור את הבעיה הפלסטינית בעשרה מהלכים קלים, כולל ועדת חקירה.

התברר כי אילנית (האם) התיישבה בשולחן שלידינו, והקימה ועדת חקירה משלה, אשר דנה בשאלה מי התחיל עם מי קודם, וכפועל יוצא, מי לא יקבל צעצוע (הוא בעט בי, אז אני משכתי לו בשערות קודם, אז הוא התחיל איתי, אז אני ירקתי עליו קודם) שמחנו עד מאוד על שעלינו להתמודד עם פתרון הבעיה הפלסטינית ולא, למשל, איך לחלק שני צעצועים ממקדונלד בין שלושה ילדים ערנייים ונמרצים, אשראחד מהם החליט לבדוק את עמידות מכנסיו של יובל לרוטב אלף האיים.

אחרי בערך חמש מאות איים, כאשר הדיון בשולחן שלידינו עבר לשאלות הרות גורל כמו "אמא תנחשי מה ציירתי" (מה הבעיה? אוסף מקרי של קווים ירוקים, אה זאת סבתא, למה לא אמרת קודם?) בדיוק אז, כשנדמה היה לנו שלא נוכל להתגבר על תוואי החומה ובעית זכות השיבה מרוב צרחות, נשמעה צעקה חדה מכיוונה של אילנית "מי שלא ישתוק יקבל מוצץ". הרעש פסק באחת, ואילנית שלנו חיכה חיוך של מנצחים.

איך עשית את זה? שאל יובל וכבר שקל להציע לה חברות של כבוד בצוות המוחות שלנו, כשאילנית שלפה מתיקה את המוצץ.

ועכשיו תשאלו  - אם כך, למה קוראים לקטע "המוצצת"? בין העונים נכונה יוגרל כוכב ירוק.