פעם לא היו מתגרשים. 

ממש ממש מזמן זוגיות הייתה קשורה לערך – רצית את המיועדת, התכבדת והבאת גמל או שניים ואפילו עז. במקומות אחרים בהם נשים עדיין שוות פחות, אבי הכלה היה נותן את המוהר, ואם התחרטת לאחר תקופה, היית צריך להחזיר את העדר. בעוד שאם התמזל מזלך ונמנית עם שועי הארץ, היית צריך להביא בחשבון שתחתן את הנסיכה שלך עם הדוכס השמן והשעיר ממול, רק בשביל מספר טובות הנאה פוליטיות.

עברה תקופה, וביחד עם ההתמחויות שנדרשו כתוצאה מהמהפכה התעשייתית, זיווג זיווגים הפך למקצוע – יענקל ויענטל צריכים להתקדש זה לזו, כי בלה השדכנית קבעה שהם ראויים. ההחלטה על התאמה נתנה לידי צד שלישי מומחה, וזה בצע את המצווה לאושרם הרב (או המועט) של בני הזוג. במקומות מתקדמים, נתנה לצעירים זכות וטו, אבל מי שהשתמשה בה בליברליות יתר, זכתה למבטים עקומים אחרי גיל עשרים. 

לפני לא הרבה זמן, ביחד עם הגידול בזמן הפנוי. בוזרה המלאכה, והמיועדים והמיואשים נדרשו למצוא זה את זו באופן עצמאי במקומות מיוחדים שיועדו לכך. מקומות שהתאפיינו בעישון פסיבי, אלכוהול גרוע ומוזיקה חודרת סרעפת. שם הם נדרשו לזהות בשעות מוזרות, מבעד לערפל סיגריות ואלכוהול, את בני זוגם הפוטנציאליים. ולהבין בקוד של מבטים ומלל קטוע, שהם באותו עניין. הנוהל הלא כתוב, הוביל ללילה של בדיקה פיזיולוגית חודרנית, שבדרך כלל הסתיימה בבוקר למחרת בתחילתו של חיפוש נוסף. 

היום, החיים הטובים בעידן המידע. עשרות מקומות מאפשרים גישה משולחן הכתיבה לאלפי פרופילים של חביבים וחביבות שרק מצפים לאסוף ולהיאסף ממדפי אתרי ההיכרויות. מארג בלתי נתפס של תמונות קפואות בזמן, שמדי פעם נעלמות לאיזו זוגיות זמנית וחוזרות לאחר תקופה, כדי להמשיך לקוות לעד. גם פה נדרשת מהמיועדים יכולת פלאית לבחור נכון, הפעם על-סמך טקסטים הזויים שהם כותבים על עצמם וכאילו נלקחו מהכריכה האחורית של ספר מאת ברברה מה-שמה. 

עם העלמות הערך הראלי של הזוגיות, החל להחליף אותו הערך הנתפס – תיאוריית הערך הנתפס נוגעת לתועלות הסובייקטיביות שכל אחד מהצדדים לעסקה מייחס לה (מישהו שיהרוג את הג'וקים) כמו גם לעלות הנתפסת (חסל סדר יציאות עם החבר'ה לפאב ביום שישי). במצבים של אינפורמציה חסרה, מתבצעת ההערכה על-סמך מידע קיים והשלכות שעושה המעריך מתוך ניסיון עבר, הכרות עם התא המשפחתי המקורי, או מתוך רצון למצוא תיקון לעצמו על ידי מציאת קורבן תואם (כן, זה עם "החתיכה החסרה"). 

אבל מה עם משיכה פיזית, תשאלו. ברור שזו חשובה, אבל כפי שידוע לכל מי שעדיין עושה מילואים, למרות שהוא שייך לאכלוסיה שמוטה מבחינת הנאיביות שלה, היא כלל אינה "שמוטה" אחרי שלושה ימים בצאלים. ולקראת סוף התקופה אפילו מלון בשל הופך אובייקט מיני, שלא לדבר על מש"קית האמר מאובקת שלא התקלחה שבועיים. משיכה היא סוג של ביקוש, וביקוש למוצר ספציפי מותנה בקיום, או אי קיום מוצרים אלטרנטיביים. 

אז מה יש לנו? זוגיות התחילה בתור סמל לעסקה עם ערך בצידה, הקדישו לה מחשבה, מומחיות ו- Due diligence בדיוק כמו בכל עסקה גדולה (כמה ילדים כבר אפשר לחתן?) גם אם הערך היחידי שהועבר היה הערך של הגמטות בעסקה. עם הזמן נעלם גם הערך הזה  (בין השאר גם כתוצאה משכיחות השימוש באמצעי מניעה) ונשארה ההחלטה בלבד. החלטה שנדרשים לקבל מתוך תחושת בטן במקרה הטוב, או התכווצויות הורמונליות במקרה הרע, בהתבסס על אינפורמציה חסרה, פנטזיות מבית אבא, ומרחב אפשריות שנראה אין סופי.

איך לתקן? ראוי להחזיר את הערך למשחק. הדבר יכול להיעשות בדרכים מדרכים שונות. בין אם על ידי צמצום מספר האפשרויות כפי שעושה המגזר הדתי קיצוני. או, לחילופין על ידי יצירת התאמה ריאלית יותר, חוזה התקשרות כלכלי כבול בזמן, צינורות שיווק, ואפילו שימוש בקצת טכנולוגיה כדי להתגבר על כשל השוק שנובע מחוסר היכולת להתמודד עם עודף אפשרויות הבחירה.

למה לתקן? מסיבות סוציו-דמוגרפיות בעיקר. במצבים בהם יש הון קבוע וערך העסקה הוא קטן, כמות העסקאות (ע"ע קשרים) ליחידת זמן עולה. מכיוון, שמידת ההשקעה בהפקה של צאצא נשארת קבועה, לפחות במונחים של זמן (תשעה חודשים אצל רוב הנשים), כמות הצאצאים ליחידת זמן לראש, תקטן משמעותית. 

באופן אירוני משהו, גם אם לא יחול שינוי, הבעיה תפתור את עצמה.