אני חייבת לצטט טור שקראתי לפני כמה שנים, ואני כל הזמן חוזרת אליו.

"אני בעד עונש מוות לציפיות. אני יודע שזה נשמע רדיקלי, אבל יש רגעים בחיים בהם הרדיקליות היא חובה. בכיכר העיר הייתי תולה אותן – את הציפיות החמקמקות, המניפולטיביות, הבנות אלף האלה.

את כל העיר הייתי מזמין לצפות במה שהעיתונים בוודאי יכנו "ההוצאה להורג המוצדקת ביותר בכל ההיסטוריה האנושית".

אני מניח שכולם, כאיש אחד, היו מריעים. זו לא ההנאה מהמוות או מתחושת הנקם המעוררת, אלא דווקא ההבנה הבסיסית ששום דבר טוב לא יוצא מהן. מהציפיות.

ראשית, הן לעולם אינן מתגשמות. תראו לי אדם שהגשים את הציפיות שלו ואראה לכם אדם מאותגר. ההיסטוריה הפרטית של כל אחד מאיתנו מלאה בציפיות שלא מומשו.

לאורך כל החיים שלנו אנחנו מצפים: שיהיה טוב, שהיא כבר תגיע, שלא נפחד, שיאהבו אותנו, שנאהב, שתגיד כבר כן, שנתקדם (לאן?), שנצליח (במה?) שלא יהיה יומי עלי הרגל, שנחדש, שנמשיך, שלעולם לא נפסיק. מצפים ומתאכזבים, מתאכזבים ומצפים.

מעגל קטלני בלתי ניתן להפסקה.

שנית, הן לא מרפות. לא משנה מתי – בערות, בשינה, בשכרות הכבדה... הן שם – מתיישבות על עצבי המוח ומפמפמות חזיונות שווא מבעיתים. הציפיות האלה גורמות לנו להאמין בשטויות של עצמנו. בכל אותן הבטחות ריקות אותן אנחנו מפזרים לכל עבר.

ובחלומי אני בארץ ללא ציפיות. שער כניסה מהודר מונע את כניסתן ואני צף לי, מאושר.

ברגעים הראשונים העולם הזה, נטול הציפיות, נראה קצת משעמם. אני לא מצפה לכלום. לא חושב על מה הולך להיות בעוד חמש דקות, היום בלילה, בעוד כמה שנים. המוח שלי לא משרטט לעצמו כל מיני תמונות עתידניות.

בכלל, העתיד נעלם. אין אותו. לא עומד לקרות שום דבר. אני לא מצפה לכלום. העבר כבר עבר ואני נותר כאן, ברחם נטול הציפיות הזה, נהנה מכל שנייה.

ואז אני מתעורר, אל תוך יום מלא ציפיות. שום דבר לא השתנה. מעגל האימה חזר.

ובכל זאת ציפייה אחת קטנה ועתידית מנחמת אותי ומורחת לי חיוך גדול על שפתיי:

הלילה, בתשע בערב בכיכר העיר, אתם באים?

(מתוך 360 מעלות, איתי מאוטנר, נובמבר 2004)