הקונוטציה הראשונה העולה בראשנו למשמע המילה "מדבר" היא מקום צחיח ויבש, בו אין גשמים כמעט בכלל, וכתוצאה מכך מקורות המים מועטים, ואין בו צמחים כמעט בכלל.

אולם, במקורותינו המילה "מדבר" משמשת, למרבה ההפתעה, דווקא לתיאור איזורי מרעה. השורש ד.ב.ר. מגיע לעברית מהאכדית, אם כל השפות השמיות. לשורש זה יש שני פירושים:
1. לכרוע ברך (ומכאן המקור לביטויים כמו "להדביר את האויב" או "להדביר מזיקים").
2. לרעות את הצאן.

נראה כי במקורותינו מדבר משמש פעמים רבות לתיאור איזורי מרעה דווקא. לדוגמא:
שמות ג', א': "“וינהג את הצאן אחר המדבר"
ישעיהו ה', יז': “ורעו כבשים כדברם"
מיכה ב', יב': "כעדר בתוך הדברו"
שמואל א', י"ז, כח': “ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר".
תהילים ע"ח, פסוק נב': “וינהגם כעדר במדבר".

גם הפרשנות לתנ"ך ביארה את המונח "מדבר" כמקום מרעה. כך, למשל, מגדיר הרד"ק את המילה "מדבר": "מקום מרעה הבהמות ייקרא מדבר, בין סמוך לעיר בין רחוק מן העיר".

לעתים התנ"ך עושה שימוש במילה מדבר גם לתיאור איזורים צחיחים, לפי המשמעות הרגילה בימינו, אך בדרך כלל נעשה שימוש זה בצמוד למילים נוספות המגדירות את רמת הצחיחות והיובש (ציה, ישימון, ערבה וכדומה). לדוגמא:
דברים לב' י': "יצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון".
הושע י"ג, ה': “במדבר בארץ תלאבות".
ירמיהו, ב', ו': “במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם".
תהילים עח, מ': "כמה ימרוהו במדבר יעציבוה בישימון".

נציין גם כי המדבר, ובפרט מדבר יהודה, אף מופיע בתנ"ך כמקום מקלט ומחבוא.

למילה "מדבר" אם כן שימושים שונים בתנ"ך, אך נראה כי המשמעות הראשונית היא דווקא של מקום מרעה:
"המושג מדבר בעברית כולל אפוא תחומים שונים: ביסודו הוא מתאר איזור מרעה הנמצא בחבלים דלי גשם... אולם במקביל כולל המושג... אפילו איזור גשום כמו בגליל התחתון... ומאידך קרויים בשם זה גם חבלים צחיחים שאינן ראויים למרעה, או שהמרעה מוגבל בהם..." (נגה הראובני, מדבר ורועה במורשת ישראל, עמוד 29).