| ההצעות לעילות למשתה שבק הציעה הן כמובן רק חלק מהאפשרויות. הערב, תוך כדי טיול עם הכלבה, ניסיתי לחשוב על עוד רעיונות. קודם כל, אילו הייתי הופכת את הטיולים עצמם למשתה הייתי זוכה אוטומטית לשלוש משתאות ביום. אני די בטוחה שהכלבה תופסת את זה ככה, לפחות כך זה נראה על פי הטכסים שהיא עושה ברגע שאני מציעה לה לצאת. אלו כוללים: קפיצות במעגל, ליקוק הפנים שלי בזמן שאני נועלת נעליים, יבבות כשאני נכנסת לשירותים וישיבה מנומסת כשאני קושרת לה את הרצועה. האמת היא שגם בשבילי אלו משתאות לא רעים. הם כוללים הזנה ביופי של קולות הציפורים ושל השקדיות, הם כוללים הזנה גופנית – חילוץ עצמות, הם כוללים אהבה, המון אהבה לכלבה שלי. לפעמים הם גם כוללים שיחה קלילה עם אחד מבעלי הכלבים האחרים. משתה אחר שחשבתי עליו הוא הכנת ארוחת הערב ביום שישי. זה יכול אמנם להתחבר לכירה עצמה אבל לא בהכרח. יש משהו בחיתוך המלפפון לפרוסות אלכסוניות (לסלט מלפפונים הונגרי כמובן), שלרוב מלוה בקולות של קרין גורן מהטלויזיה ברקע, שיכול להיות חגיגי למדי. בכל מקרה מה שחשוב כדי שעיסוק יהפוך למשתה הוא המסגור שלו בטקס כלשהו. לסיום המשתה בק מציעה טקס אמירת תודות על כל הדברים שהיה להם חלק במשתה. כבר נכתב הרבה על הכוח המרפא של אמירת תודות, ואפילו נדמה לי שנעשו מחקרים בנושא. ניסיתי כבר בכל מיני מצבים להכין רשימות של תודות על כל השפע שיש בחיי. לפעמים זה עזר אבל בשעות של צער אמיתי זה רק החריף את הכאב. תודה לאל שהמציאו את הפרוזק שמוציא מהמצבים האלו ואני בהחלט מודה על כך שאני מהממוזלים שהוא עוזר להם. בימים טובים יותר אני חשה תוספת של אושר באמירת תודות. הכוח שלהן הוא לא מאגי או דתי, אלא פשוט בכך שהוא מפנה את תשומת הלב ממה שאין למה שיש ולרוב יש לנו מלא. את התודות ניתן להביע בדרכים שונות, למשל:
|