הוא לרוב צודק
כיום זה כבר כמעט לא קורה, אבל פעם, בתוך קערית בוטנים, כמעט תמיד היה חבוי לו איזה בוטן מריר אחד. באמת שאינני יודע מדוע התופעה הזו נעלמה כמעט כליל. אולי זו בקרת איכות מסוג כלשהו - אני מקווה שאין מישהו שבודק את טעמם של הבוטנים לפני שהם נארזים. אני משער ששיטות הקלייה פשוט התקדמו, שכן בעבר נהגו לייבש את הבוטנים בשמש לפני הקליה, ואלו שהסתתרו בצילם של חבריהם הבוטנים, לא התייבשו, והנוזלים שבהם ספחו אליהם חיידקים ופטריות שגרמו לטעם המר.
בשנות הארבעים, היה בחיל האוויר האמריקאי, מהנדס אווירונאוטיקה בשם אדוארד אָלוֹישָס מרפי ג`וניור. הוא זכה לפרסום בעיקר בזכות סידרת חוקים הקרויים בשמם הידוע "חוקי מרפי". אני משער שהחוקים הללו, בטרם קובצו יחדיו וקיבלו שם, היו ידועים לאדם עוד משחר האנושות, כאשר אדם קדמון נחמד ומאוד מאוד רעב, השליך את החנית שלו לכיוון ארנבת רחוקה, ובדיוק באותה שניה הריח את הבל הפה של דוב ענקי שעמד מאחוריו והיה רעב לא פחות. הבעיה עם הבוטן המריר בקערה, היא שהוא נראה בדיוק כמו חבריו הטעימים. לפי חוקי מרפי, הוא קרוב לוודאי ימתין לנו בשקט ובשלווה בתחתית הקערה, וימלא את הפה בטעם מר, כאשר אין עוד בוטנים שיחזירו את הטעם הטוב, ובוודאי גם הבירה שבכוס כבר נלגמה עד תום. אני בטוח שראיתי לא אחת, אנשים שמשאירים שניים שלושה בוטנים בקערה, וקמים מהשולחן שבעי רצון והנאה. צריך להקשיב ללב, ולדעת מתי לסיים. הוא לרוב צודק. |
