פוקח את עיניו אל הכלום. מביט אל התקרה הלבנה. חי לצידם של החיים. פכפוך המים בכיור, הציפורים על העץ ליד החלון, המשאית שפורקת סחורה במורד הרחוב, כל אלו נמצאים בעולם המקביל. שומע את צעדיה הנמרצים של אשתו ממלאים את החדר בשאון של בוקר חדש. שומע את שפתיה נמשחות באודם. מגירות נפתחות ונסגרות. חגורה. רוכסן. עקב. רפרוף של בושם. נשיקה חפוזה על פניו הכבויות, והיא יוצאת אל העולם, אל החיים. קם אל עוד יום של כלום. נושק לילדים. מסתכל אל צילו השקוף במראה. משתדל לפעול מבלי לחשוב: בגדים, כריכים, שיניים, שתי צמות, ילקוטים ולדרך. יוצא אל שולי העולם. מלווה את ילדיו לבית הספר, מדבר איתם ולא שומע, רואה את המכוניות הממהרות, אל החיים שמעבר לילקוט, את הפנים העסוקות המביטות בפניו המתאדות. יודע לאן מפליגות המכוניות, לאן נוסעים האנשים. לעולם שבסוף כביש האספלט. עולם הזכוכית והבטון. העולם האמיתי. של החיים. של המקובלים. נשיקה בשער, וחזרה הביתה. עוד מעט ויתנתק שוב מצידי החיים בהם פסע, ישאיר מאחוריו את שאון העיר הגווע, ויחזור אל קונכייתו. אל הכלום. צועד מהר כדי לא לכאוב את החולפים על פניו. מאט כדי להישאר מחובר בקורים דקים אל החיים בחוץ. מחשבותיו נודדות אל מחוזות רחוקים, והדרך עוברת לבלי דעת. עד שמסתיימת בדלת. דלת ביתו, שמעבר לה העולם המקביל לזה של החיים באמת. מובטל. מדחיק את משמעות המילה. את היותו חלק מהקבוצה ההיא. מנסה לנהל שיגרת יום עמוסה. להרגיש שייך. שיגרת יום שתביא עמה את ההרגשה המזוייפת, כאילו הביא תוצרת בסופו של יום. כאילו חי, והרוויח את נשימותיו ופעימות לבו ביושר. מדפדף בעיתונים במרץ, מנסה להתחבר אל העולם החיצון דרך הרשת. מדלג מאתר לאתר, רק כדי לגלות שהחורים ברשת הזו שמטו אותו אל מחוץ למשחק. מנהל דו שיח חד צדדי עם מעסיקיו הפוטנציאלים. ויש מאות כאלו ביום. ניתלה בזיזי האושר המגיעים בדמות המכתבים הלקוניים המבשרים לו שקורות חייו, מוטלים כאבן שאין לה הופכין יחד עם מאות חצאי האנשים שמנסים, כמוהו, כל בוקר, מחדש. מודה על התגובה. על היחס. על ההכרה בהיותו. עוטה על עצמו חיוך עם כל טלפון שנכנס, מנסה להעביר מבעד האפרכסת את חיוניותו; את חייו המפעמים בו במרץ, לצד שמנגד, לחברו הטוב ביותר לדקה הקרובה. מתמסר לשאלות הלקוניות ומפשיט את חייו לכל דורש. ומנתק. וחוזר אל השקט שמחוץ לחיים. הוא יודע שבחוץ העולם נוסע וממשיך בלעדיו. עולם המספק לו הצצה קטנה ולא מספקת מבעד למסכי הטלוויזיה והמחשב, כמו חלון ראווה אל הלא מושג, אל המקום שאינו שייך אליו. הדברים האמיתיים קורים שם. לא כאן. וכשמצטלבים עולמו בעולמם, הוא מרגיש כמו תייר בעיר זרה, שאין החדשות וההתרחשויות נוגעות לו, או מהוות חלק כלשהו ממנו. הערב מסיר מעליו את בדידותו. העולם חוזר הביתה, והוא, כמו כולם, כי ככה כולם עושים, חי לכמה שעות, עם ילדיו, עם הריאליטי הלא מציאותי, עם אשתו. היא מביאה מבחוץ את רסיסי עולמה המקביל, מעלה בו זכרונות מהזמן בו גם הוא היה מאנשי העולם, מהזמן בו גם הוא ליקט רסיסי חיים משל עצמו, בטרם נזרק אל שוליו. ארוחת ערב. טלוויזיה. מקלחת. כיבוי אורות. מיטה. עוצם עיניו אל הבריחה. |