מוזר. הוא עדיין לא עזב את אדמת הארץ ואני כבר קצת עצובה.

מאז שנפגשנו כמעט ולא נפרדנו לערב אחד. הלבד שלי, הפך פתאום ללא רלוונטי, לא אקטואלי, לא רצוי ולא מצוי.

אני , שמקדשת את פרטיותי ואוהבת את הספייס שלי יותר מכל גבר מצוי, מצאתי את עצמי חושבת, משתוקקת, מחייכת - הכל בגלל אדם אחד. הוא לא צריך לעשות משהו מיוחד, זה פשוט משהו בו, משהו בי, משהו שמרגיש לי נכון.

אני כבר לא ילדה. ואני יודעת שצריך לקחת דברים לאט, עם שיקול דעת, לוותר כשצריך, להתפשר כשזה לטובת כולם ולהפסיק בעיקר להיות פרנואידית.

כנראה שקשה לי להאמין שדברים טובים יכולים להתרחש בחיי. עדיין אין עבודה, ולא מחדשים לי את החוזה בדירה. אז איך זה ייתכן שמשהו שעושה לי טוב ייכנס לחיי? לא הגיוני בעליל. משהו פה לא תקין.

בשבוע שעבר חזרתי מבילוי יום שישי בים ונפלתי למשכב עם אחת מדלקות הגרון הכי מזעזעות שזכורות באזורנו. הכרנו רק שבוע אבל זה לא עצר בעדו. בשתיים וחצי בלילה הוא יצא לחפש בית מרקחת פתוח בשבת כשאני מפרכסת ורועדת במיטה שלו כשהחום שלי מטפס ל-39.3 מעלות.

היא הצמיד קומפרס קר למצחי הרותח, השקה אותי בטיפות אופטלגין, כרבל אותי בשמיכות וחיבק אותי כשהשתנקתי וגנחתי מכאבי תופת בכל הגוף.

הוא גם חטף את הדלקת בעצמו וחלה גם הוא והכל בגלל שהיה שם בשבילי.

הוא אומר שזה לא עניין גדול. אני עדיין נפעמת.

הוא טס לשבוע. הוא בדרך לשדה ממש עכשיו. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתגעגעתי למישהו. אבל הפעם הבאה- ממש ממש קרובה.