כל היום אני מסתובבת ארוזה כמו שצריך, מאופרת, מאובזרת, מחוייכת, כמו שכתוב בכל ספרי הקודש, כמו שחינכו אותנו בבית. אבל אני רואה איך כל דבר מכעיס אותי, ואז אני נעשית ארסית ומנובזת, בכל דיון אני מעירה הערות לא לעניין, כי אני מחפשת מתחת לשולחן על מה להעיר. אני לא מצליחה לצאת מזה. וזה הכל בגלל הגוש הכבד הזה שמונח לי בפנים, ולא נותן לי מנוח. אני לא אספר בבית - כי הם לא מבינים מה קורה לי. אני לא אספר בעבודה, כי זה לא לעניין. לחברות אני לא אבלבל את המח. אז מה עושים עם העצב הזה? מה עושים עם המחנק? |
לא חייבת
בתגובה על כמו פרפר שאבקת הצבע שעל כנפיו נשרה בפתאומיות
תגובות (1)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
טיפול