0

שידור חוזר

18 תגובות   יום שישי , 13/2/09, 09:05


אפילו הכאב שלה לא מכין אותי לטון ההחלטי של הפרופסור בטלפון, שבקו השני הזמין לה כבר מיטה. "דחוף", הוא אמר. ואני נושמת עמוק, יודעת שאם אגיד לה היא תלך, ועד אז לא. וכשאני מסיימת את השיחה ידי לבנה ומאובנת ואני מבינה שאחזתי בשפופרת בכוחות הולכים וכלים.

------------------------

לא עניין אותי להגיע מהר

רציתי לעמוד בפקק

ולקטר על דברים טריויאליים וחסרי חשיבות.

-----------------------

בביה"ח, החיים כמו נעצרים ועוברים למימד אחר. כמו שאמרה לי האחות - תיזכרי, עוברים למוד איטי, וצריך בשבילו סבלנות.

----------------------

כמה יותר קל בעשיה, היא מעניקה לנו את האשליה כאילו אנחנו מועילים. כאילו נלחמנו במקום להיכנע. כאילו הדברים באמת תלויים בנו.

----------------------

כשאנו נפרדות, נפער בי בור שחור. אני רואה עכשיו דברים שפעם לא ראיתי. שמעתי שהזכרון שלנו  משלים חלקים חסרים עפ"י ראות עינינו, ואני חושבת - אולי חלק מפיסות הפאזל שלי כלל אינן אמיתיות?

דרג את התוכן: