מחר (בוולנטיין) יש לנו שלושה חודשים ביחד, שזה המון בשבילי. איך הזמן רץ, יא-אללה.

אבל המאמי שלי חולה (זה קורה כשהוא לא רואה אותי יותר מדי זמן) ויהיה לי מזל אם הוא יוכל לצאת מהמיטה ולחזור לעיר ביום ראשון.

אתמול, כשהיו לנו כמה דקות שקטות ליד השער, לא יכולתי לעזוב אותו. אם הוא לא היה צריך לעלות על מדים בשביל אימון, היינו עומדים שם עוד שעות. הלוואי שהייתי יכולה לחבק אותו ופשוט לא לעזוב.

כשדיברנו בערב בטלפון הוא הציע שנעשה לעצמנו ולנטיין בשבת הבאה, כשהעונש הפלוגתי ודלקת הגרון יצאו מהמערכת. זה רומנטי כזה, תאריך משלנו.

אשכרה כאב לי לדבר איתו לפני כמה דקות, הוא נשמע כל כך רע... אני מאוד מקווה שהוא יבריא בקרוב ונוכל לחגוג קצת.