"רכבות נוסעות רכבות באות עמוסות מטען בחושך

וצללים מנופפים אלי שלום מהיר.

רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו,

ואנחנו משלמים את המחיר."(דני רובס) 

מילים  יפות כתב דני רובס  אך המילים אומרות המון.

חיינו כרכבות באים הולכים לעיתים עמוסים במטענים רגשיים כבדים. לעיתים רכבת חיינו עוברת לידנו ואנחנו לא חשים אלא את משב הרוח שהשאירה בחלוף.

לעיתים אני הולך לתחנת הרכבת ויושב ברציף ומסתכל על הרכבות שחולפות ועוברות הלוך ושוב.

מדמיין שמעבר לרציף עומדת את את זו שנפגשנו לראשונה בקפה השכונתי עת טעמתי את טעמו של קפה ראשון בחודש מרץ בעיר סיינה שבאיטליה.

מבטנו הצטלבו ועיניך הירוקות כמו יער גשום היו החזקת בידך תיק עבודות בדרכך לשיעור.

טעם הקפה עדין שמור בחיכי

אמרתי שלום, ואת השבת בוקר טוב

אמרתי קפה ,אמרת תודה יש לי,

אמרתי אפשר, אמרת למה לא, וישבתי לידך.

ריחך התערבב עם ריחו של הקפה הטחון הטרי ובהיתי בך

תפסיק אמרת אתה מביך, ואני כאילו נעתקה נשימתי ולא מצאתי מילים להשיב.

הפעם הבאה שנפגשנו היה כעבור שנים  בתל אביב אני עליתי במעלית למשרדי בקומה ה15 ואת רצת לכיוון המעלית שעמדה להסגר.

עולים? שאלת, כן לאן, השבתי מבלי להסב מבטי-קומה 15 ענית-

ואני הפינתי מבט אליך וראיתי את עיניך הירוקות .

לאן שאלתי- לבלום ושו"ת –אמרת,סליחה עניתי- ושו"ת זה אני של בלום.

הישרת מבט ואמרת: אתה זה מהקפה בסיינה באיטליה?

כן עניתי ומה קרה מאז שאלתי, לא משהו מיוחד סיימתי את התואר נסעתי ראיתי עולם 

 וכרגע מחפשת עבודה ומצאתי מודעה בעיתון והמזכירה אמרה בואי מחר לפגישה.

גרוני ניחר ,לא ידעתי את נפשי מרוב אושר/כעס/ותסכול .

עברו כמעט 8 שנה מאז האוניברסיטה שבה למדנו היא אדריכלות ואני הנדסה.

כעת בלום הש"ות שלי מחפש אדריכל חוץ כי יש פרויקט גדול.

לא יודע אם היא תתקבל היו המון פניות

ואני יושב בתחנת הרכבת וחושב מה היה קורה אילו רצתי אחרי הרכבת שעלתה בה ונסעה.

כי רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק .