כותרות TheMarker >
    ';

    מלים ארוגות

    בשירים שאותם אנחנו שרים
    חליל,
    ובחליל ששוכן בנו
    אש,
    ובאש אותה אנו מבעירים
    עוף חול ירוק
    ובקינת עוף החול
    לא הבחנתי
    בין אפרי
    לבין אבקך

    מחמוד דרוויש


    ותודה ליואב ששלח לי...

    ארכיון

    אלעד

    51 תגובות   יום שישי , 13/2/09, 16:36

     

       תשמעי.

       ללכת אתָּךְ בעמק-המצלבה בלי שאני נוגע לך אף פעם אחת בשיער או בלחי או בכתף זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.

       אבל לא נגעתי.

       ומה שאני עושֶה עכשיו זה רק ניסיון, אוקיי?

       לעשות קצת שקט בראש שלי. אוקיי? אז לא לתפוס אותי במלה. כי לא בטוח שיצליח לי, ומה חדש בזה. מלים זה הצד החזק שלָך, לא שלי. תשמעי, בשביל הניסיון הזה אפילו עצרתי את הסיכומים של הבחינות סוף סמסטר. בגלל שאם אני לא אפטר ממה שיש לי להגיד לַך לא יהיו בחינות סוף סמסטר ולא יהיה כלום. וזה משהו שאת בטח מבינה יופי, כי זה הולך נהדר עם הנאום שלך על ההתרסקות מלפני חמישה חודשים.  

       אפילו שאני די בטוח שזה לא ישנה בכלל כי את די אבודה מה-שלא-יהיה. אבל, תשמעי, אם אני לא אנסה לפחות לעשות איזשהו סדר ברעש שיש לי בתוך הראש אני לא אצליח לזוז מילימטר. ותאמיני לי שיש לי לאן לזוז. מחר הבחינה הראשונה, יש עוד ארבע ענקיות עד סוף החודש, את קולטת? ואני לא מסוגל ללמוד. מאז ה - SMS  שלך אתמול אני משותק. זהו. אטום כמו פקק של אמבטיה. SMS  עם סמיילי שלחת לי. תגידי, מה עבר עליך. ואפילו כשעמדתי למטה, ליד הכניסה לספרייה בגבעת-רם וידעתי שהפעם אני לא מדמיין ותכף את יורדת במדרגות כי ככה קבענו, עדיין זה לא נקלט לי.

       אבל, תשמעי, עוד מלפני שהגעתי לספרייה כבר החלטתי עם עצמי שאני לא נוגע בך. לא שולח יד, לא מנסה אפילו בטעות ללטף לך את הכתף או את השיער או משהו כזה. ואפילו אחרי הטיול הענקי שעשינו בעמק-המצלבה, מסביב למנזר ודרך השבילים של האופניים עד המוזיאון לא נגעתי בך אפילו פעם אחת. ועדיין אני לא תופס מה את רוצה ממני. בשביל מה התחלת את כל זה מחדש. כי הייתי בסדר כבר. בחיי. גמרתי להתחרפן ממך, העפתי מהחדר שלי את כל מה שהיה להעיף אחריך, מכתבים, ושירים, ואיזה ספר אחד או שניים, ושקית נייר עם תערובת תבלינים שקנינו ביחד בשוק, ואת הסוודר שנתת לי ליומולדת שנה שעברה. והייתי כבר מאורגן בחזרה, גם בקורסים, הצלחתי להציל את השנה הזאת, את קולטת? את קולטת שכמעט הפסדתי את כל הסמסטר בגללך? כי הטיימיניג שלך מלפני חמישה חודשים היה מעולה, הלך לי כמעט כל החודש הראשון, ואין לך צל של מושג כמה חומר זה להשלים.

       לא נגעתי בך היום. לא בטעות ולא לא-בטעות. לבגדים שלך יש אותו ריח שהיה בבפנים של הארון שלך. הרגשתי את החום של המקום הזה בצוואר שלך, איפה שהייתי אוהב הכי הכי לתקוע את האף ולנשום. בהתחלה הלכתי עם ידיים בכיסים, לא סמכתי על עצמי. אחר כך כבר הוצאתי אותם. אבל זה היה קשה. זה בטח היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי.

       שטויות. תעזבי. אני לא מתעסק עכשיו בחשבונאות. אני רק מנקה את האוויר בשביל הסיכוי שאולי לא תידפק לי הבחינה של מחר. בשביל שאני לא אגיע לחדר 210 ובראש שלי תהיה כתובית שהשידורים יתחדשו רק למחרת. אני עכשיו רוצה להגיד לך משהו על התרסקויות. כי את מאלה שלא מאמינים במקרים, ואני בטוח שזה ידבר אליך. היום היה לי שיעור בהתרסקויות. את שומעת?

       את זוכרת את הלילה ההוא, מוצ"ש אחרון לפני שהלימודים התחילו, לפני חמישה חודשים בערך? איך ישבת מולי על המיטה שלי, וזזת אחורנית כל פעם שהיד שלי התקרבה לך לפנים, והסברת לי שאת לא יכולה ככה יותר כי זה הולך לקראת התרסקות. כי לא קרה לך כזה דבר בחיים, והכול התהפך לך, ואני הדבר הכי נפלא שקרה לך בחיים וגם הכי נורא. שעוד לא הספקת להבין בכלל איך זה עובד עליך, אבל את בטוחה שזה מסלול ישיר להתרסקות, ואת לא יכולה ככה. את לא יכולה להמשיך. ואז הלכת ואני נשארתי להסתכל על הידיים שלי, ועל הרגליים שלי, ועל החדר שלי, ועל הכריות, והגרביים והספרים, ולהגיד לעצמי שכזה פרצוף יש להתרסקות.

       סמיילי מטופש מצפצף הודעה מהחלל החיצון: "חי? לומד? סבבה?" ופתאום את אומרת לי בוא ניפגש. כשעמדתי שם בצומת מתחת גבעת רם וחיכיתי לך חשבתי שבטח עבדת עלי, שזה לא יכול להיות שעוד מעט אני אראה אותך יורדת במדרגות של הספרייה. מיליון פעמים בחמישה חודשים האלה דמיינתי לעצמי שאני רואה אותך, וחשבתי שאם אני אדמיין מספיק חזק זה יקרה. וזה לא קרה. ופתאום עכשיו את צונחת לי ככה לתוך הטלפון, עם סמיילים דפוקים ועם הסבבה הזה. ופתאום תכף אני אראה אותך. ואת יודעת משהו, כשירדת סופסוף וראיתי אותך עם החולצה בורדו פתוחה מעל הגופייה הלבנה, ועם השיער שלך שהתקצר בינתיים ונהיה קצת יותר חומי כזה וקצת פחות בלונד, חשבתי שזה נורא הגיוני. ואין בזה שום דבר מוזר. ובעצם כל זה עניין נורא בריא ומוצלח.

       אבל זהו, שלא.

       זה רק עניין של זמן עד שתבואי לי עם סיפור ההתרסקות מחדש. ואני, סידרו לי סרט היום, סידרו לי שאני אראה מה זאת התרסקות אמיתית. בשביל הפרופורציות. ככה, מול העיניים. אז עכשיו אני יודע.

       ככה, חד וחלק.

       ואת יודעת משהו, זה לא נראה כל כך נורא.

       תשמעי, איזה דוסית אחת, בחורה צעירה, בטח עוד לא שלושים אפילו. עם מטפחת הודית כזאת ארוכה מלאה צבעים מכסה לה את השיער. לא יודע מה קרה לה. גם היא לא יודעת. נסעה בכביש ונכנסה בגדר של הגן ילדים. ככה. פתאום. כאן, תכף על יד הבית. על הבוקר ראיתי את זה. אני אומר לך, סידרו לי סרט בול כמו ההתרסקות שלך, אבל הפעם באמת. וגם בלי דרמות. לא קרה לה שום דבר רציני אבל היא קיבלה חתיכת מכה רצינית, והילד שלה שישב מאחור נכנס גם כן לפאניקה. ילד בן שנתיים-שלוש, משהו כזה. ומה הכי קטע, שכל הגדר נמחצה, וכל האף של המכונית שלה מקדימה נמעך כמו אקורדיון. ואפילו לא היה הרבה רעש, הכול קרה ככה בשקט, בום אחד קטן וכמעט בלי צרחות. שנייה אחת היא לא שמה לב ושנייה אחר כך היא כבר בתוך הגדר. וכל האבנים והברזלים והמים שזורמים מהרדיאטור, והשיח שנשבר, והזכוכיות של הפנסים, והאוויר שיצא מהגלגל, והילד שלה שבוכה מאחורנית.

       ותכף רצה אליה איזו אישה, גם כן טיפוס רחפני, עם צמה לבנה לבנה ארוכה נורא ושמלה רחבה, וישר שלפה לה בקבוק מי-עדן מהתיק, וישר חיבקה אותה ולא עזבה לה את הכתפיים, ורק חילקה הוראות לכל מי שהצטרף באיחור לחגיגה, שיוציאו את התינוק מהכיסא, ואיך קוראים לו, ושימצאו את המוצץ של אלעד, ושיתנו גם לו מים לשתות, ושיביאו אותו לאימא, לא-קרה-כלום-בּוּבִּי-אימא-בסדר, ושימצאו את הטלפון שנפל באוטו, ותכף היא גם חולבת ממנה את המספר של בעלה ומתקשרת אליו, ומרגיעה גם אותו. ואיזה פנסיונר אקטיביסט נעצר ליד המסיבה וקבע שהאוטו טוטל-לוס, ואמר שצריך גם להודיע בעירייה שישלחו מישהו לבנות את הגדר מחדש לפני שמישהו ייפול כאן מהאבנים שמפוזרות. ותכף אמבולנס, ותכף הבעל שלה במונית מהעבודה, ותכף הגרר בשביל המכונית כי אי אפשר שהיא תחסום ככה את המדרכה ואת הכביש. ותוך חצי שעה מקסימום נהיה שקט ברחוב, כלום לא נשאר, רק הפרצוף של ההתרסקות הזאת. בלי שחקנים.

       את חתכת. זה היה פרויקט בלעדי שלך. ועשית את זה נקי לגמרי, בלי שאריות. בבוקר עוד התעוררנו ביחד במיטה, שתי מברשות שיניים על השיש ליד הכיור, לבשת טי-שירט שלי (כחולה, עם ה - B של בזק, לא נגעתי בה מאז) והסתובבת בבית יחפה ורעדת מקור כי תמיד קר לך בבוקר. ובלילה כבר זזת אחורנית כשניסיתי לגעת לך בלחי. חצי תנועה זאת הייתה, אבל איזה מרחק, שִיט, איזה מרחק פתחת. כל אותו היום רצו הודעות בטלפון, בסוף באת שוב בלילה, אפילו שלא רצית. את זוכרת? חיכיתי עם האוזן דבוקה למשקוף, פתחתי לך איך ששמעתי אותך עולה את השתי מדרגות הראשונות, ואת לא נכנסת עד שלא זזתי הצידה ונתתי לך לעבור. וישבת על הקצה של המיטה, ונשענת על הקיר, והסתכלת עלי בעיניים מצומצמות כאלה, אפילו בלי להזיז את המבט, ודקלמת את נאום ההתרסקות שלך ההוא. איך שאת לא יכולה לתת לזה לסחוף אותך. איך שאת מרגישה כמו רכבת הרים כל הזמן שאנחנו ביחד. איך אני הדבר הכי נפלא שקרה לך בחיים אבל רכבת הרים זה דבר מפחיד, וזה דוהר להתרסקות. בטוח. את לא מצליחה לישון בלילה, את הפוכה לגמרי בבוקר, את מכירה את עצמך כבר, את מרגישה נורא חזק שזה מה שהולך להיות. וכל הזמן שדיברת אני התרכזתי לך בצד ימין של השפתיים, איפה שתמיד היה לך רועד כשהיית מתרגשת, הסתכלתי טובטוב למצוא את הרעד ההוא כי נורא אהבתי אותו, תמיד שהייתי רואה אותו הייתי נרגע. והפעם לא היה לך בכלל. כלום. אפילו לא רמזוז של רעד. שמעתי אותך יופי, כל מלה, אבל לא הבנתי כלום. על איזה התרסקות לכל הרוחות את מקשקשת שם, השפה שלך בצד ימין לא רועדת. וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותך מה את מזבלת לי בשכל, למה את לא יכולה לקחת את הטוב בשתי ידיים ולסתום קצת את הפה. אבל עשית כזה ציור יפה מההתרסקות שחשבתי שאולי אני לא מבין כאן משהו, אז לא אמרתי כלום. ובמקום זה ניסיתי לגעת לך בלחי, איפה שרק בבוקר עוד היד שלי הייתה כשהוצאתי לך מהפה קצה של תלתל שנדבק קצת ברוק של השינה, והעברתי אצבע באלכסון מתחת לעיין שלך עד השפה העליונה, זאת שלא רעדה בהתרסקות של הלילה.

       ובסוף גמרנו לעקוף את המנזר והגענו בחזרה לגבעת רם, וליוויתי אותך לספרייה. ואת כבר שמת לב שאני לא נוגע בך, וכבר התחיל לך כעס קטן במאגר של הכעסים. ושנייה לפני שעלית במדרגות של הספרייה אמרת לי אל-תהיה-עצובי-כזה.

       אבל, תשמעי, איזה קטע. כל מה שהיה לי בראש היה הילדון ההוא, אלעד, והמוצץ שלו שנפל.

      © כל הזכויות שמורות

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (51)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/12/11 17:46:

      כתיבה סוחפת;

        3/12/11 17:22:
      יפה אהובה כמה כיף שחזרת כמה אוהבת לקרוא אותך וכל זמן הקריאה חשבתי לי למה לא היה לי תדבר הזה שהולך לפני שמתרסקים כשיודעים שהיא תגיע... :)
        2/12/11 20:34:
      איזה כיף שחזרת!אוףףף עליך, כמה התגעגעתי
        2/12/11 19:56:
      מדהים!
        9/11/09 14:02:


      אלעד

      והוא המרכז

      והוא החוט המקשר

      ואם מדובר בעצם בחני המרחפת

      בלבירינט המבוכים

      הרי אני בטוחה שתשובה - מסקנה - שורה תחתונה

      לא יהיו פה גם הפעם

      רק ריחופים ובלבולים

       

      או שמא אני מערבבת בין שני סיפורים?

      בעצם לשניהם יש מתכונת אחת

      אותו דפוס התנהגות

       

      מלאת אמפטיה לבחור

      ליבי ליבי עליו

       

      אך יש לבחון זאת גם במבט פסיכולוגי

      מדוע הוא נמשך לסוג זה של בחורה?

      מה שנקרא

      מציע את המיטה.....

       

      לאה

       

        9/11/09 11:11:

      הי,

       

      ענק,

      אהבתי,

      כתוב בצורה מרתקת.

      מזמינה אותך לבקרני באתר האישי שלי,

      תודה לך,

       יקרה,

      באהבה,

      שבוע נפלא,

       

      מתנה וירטואלית -

      אריח קרמיקה ו זכוכית עבודת יד שייצרתי,

      שבוע נהדר,

      שרה קונפורטי,

      www.sarakonforty.com


        9/11/09 10:30:

      כתוב בצורה מושכת ומשכנעת...

      נהנתי לקרוא...

      לך *

        9/11/09 08:57:


      נהניתי מן העברית העכשוית

      כתיבה יפה קולחת ומעניינת .

        9/11/09 08:38:


      שפה נהדרת

      סיפור שובה לב

      אלעד מעורר רגשות

      מחבקת אותו

      ואותך

        9/11/09 08:35:


      היי חומד

       

      אלה אינם סיפורים

      זוהי צומת דרכים לדמיון

      לכולנו לעופף בו

       

      וידך האמונה פותחת לנו יריעה

       

       

      לאה

        1/11/09 21:43:


      מנקדת , ועוד איך מנקדת.

       

      תודה לגלילית גם.

        1/11/09 21:38:

      צטט: saskia 2009-11-01 21:31:33

      אני מנקדת לך לסטימצקי כי את נהדרת ויש קסם בסיפור שלך ועונג גדול בקריאה וגם כי רוח גלילית ביקשה שנגיע לכאן לנקד...:-)

       

      נעמונת, ביקשתי רק בתחרות. לא כאן (אבל בטח ובטח שגם מגיע כאן :))

        1/11/09 21:31:
      אני מנקדת לך לסטימצקי כי את נהדרת ויש קסם בסיפור שלך ועונג גדול בקריאה וגם כי רוח גלילית ביקשה שנגיע לכאן לנקד...:-)
        27/9/09 01:09:


      ואז הלכת ואני נשארתי להסתכל על הידיים שלי, ועל הרגליים שלי, ועל החדר שלי, ועל הכריות, והגרביים והספרים, ולהגיד לעצמי שכזה פרצוף יש להתרסקות.

      מונולוג מרתק

      הלשון

      תאורי ההתרסקות

      התאור של התאונה

      ההקבלה

      הדמות הגברית

      שכל כך בא לחבקה

      אפרת*

        4/4/09 00:06:

      כותבת בחסד. אמיתי.

      תודה.


      וואוו עדית..

      לא הכרתי את הפן הזה שלך..

      צלילי חליל זכרתי טוב..

      יופי..

      קשה לי לרוב לקרא טקסטים ארוכים..

      ואת זה..נשמתי רק ב מומלץ כוכב הירוק

      תודה


      כתיבתך משובחת

      *

        16/2/09 08:44:

      וואהו     איזה פוסט       טוב
        16/2/09 05:34:
      כתיבה יפה לך... תודה על ההנאה...
        15/2/09 23:40:

       

       

       

      אין מלים מול המלים שלך, והגמישות בכתיבה, וכל זה עם מטען כל כך עמוק ומלא עוצמה.

      אני מחכה כבר לרומן באורך מלא.:)

        15/2/09 23:09:

      זה טוב!
        15/2/09 19:25:


      מדויק בשפה, כאילו באמת הבחור שופך את ליבו כאן.....

      לי חסר עוד כעס (שלו).....אבל...זו רק אני

      נהדר...

        15/2/09 16:30:


      עדית היקרה ...

      אין לי מילים אפילו לומר לך ...כמה רגיש כמה יפה ..

      מחכה כבר לספר הראשון שלך ...

      מהלב

      ירין

        15/2/09 16:20:

      מקסים וחכםןאמיתי כמו תמיד. המילים מתחברות זו לזו במעין קסם כמו תמיד. וכשאני אומר כמו תמיד, את יודעת מה כוונתי.
        15/2/09 16:13:

      כל כך חכם

      רואה מצב על גווני גווניו

      עצוב ואירוני

      נפלא

      דניאלה

       

        15/2/09 14:50:


      מצוין מצוין, לא עזבתי לרגע.

      כזאת מסוכנת האהבה? למה הדברים לא יותר פשוטים למה? לעזאזל?

       

        15/2/09 14:34:


      *

      עדית יקרה

      זה לא שהגעתי רק עכשיו-

      זה שקבלתי את המייל שלך רק

      עכשיו.

      אבל-

      מיד רצתי לביקור כי תמיד תמיד

      מעבר לפינה את מביאה תמונה

      חדשה, חלון להתבוננות ודלת

      שמכניסה לעולמם של בני אדם

      חיים, נושמים, חשים, כואבים,

      אוהבים...כל מגוון הרגשות האנושיים

      את שוזרת במלאכת אריגה מקורית

      משלך.

      ...ותתחדשי על הרקע הכחולחיוך

        15/2/09 14:00:

      יופי

      עמוק, נכון אנושי

       

        15/2/09 11:07:


      WOW, כמו שצריך.

      [ אגב, למה צריך חג לאהבה ?

      למי שיש אהבה הוא חוגג אותה כל יום. למי שאין עדיין, או שהוא

      בין לבין, בשביל מה לחגוג ? עם מי ? ]

        15/2/09 09:34:


      כשאני חושבת על הרעד בזוית הפה אני ממש רוצה לבכות. המדרגות של הספריה והשביל בעמק המצלבה ישר מצטיירים לפני עיני. כשהייתי סטודנטית בגבעת רם הנוף הזה ליווה כל כך הרבה רגשות חלומות ותקוות ועכשיו המדגות אותן מדרגות והסלעים אותם סלעים ואני אותה אני אבל הראייה של הדברים אולי יותר חדה.

      תודה על העונג.

        15/2/09 09:06:

      כתוב נפלא.
        15/2/09 08:40:


      וואו...איזה רצף של כתיבה כובשת. או שזאת השפה הקריאה

      והזורמת כאילו מעצמה...אבל זה פגע בבטן הרכה..

      את כותבת נוגע.

      ואגב הגעתי דרך אחותך המקסימה..

       

      נהנתי מאוד!

       

      תמר

        15/2/09 08:29:

      תשמעי,

      הכתיבה שלך עושה לי צמרמורת.

      מביאה אותי עד לשם.

      ועמק המצלבה, הצלבה של נשמות ובכלל

      ותראי מה עושים לנו הזכרונות.

      כתיבה נהדרת בעיני. קראתי בנשימה אחת.

        15/2/09 05:00:

      תיקון קל: כתבתי "לא כמתרסקת או כמרוסקת", וזה צ"ל: "כמתרסקת או כמרוסקת"
        15/2/09 04:57:


      עדית, אכן נתת פה מונולוג מארץ המונולוגים... אם זה משהו שממש יצרת אותו ללא כל קשר אישי, לא כמתרסקת או כמרוסקת, אז את ממש מוכשרת.

      אבל גם אם יש פה אלמנט אוטוביוגרפי, עדיין קטע מדהים באותנטיות שלו. אכן, תיארת יפה את מה שגם אני עברתי , לצערי, לא מעט פעמים בחיי, והעובדה שזה הזכיר לי את הכאב ההוא, מלמדת על הצלחתך בהעברת המסר...

      *

      והאירועים הכואבים האישיים שלי התרחשו לא הרחק מעמק המצלבה... 

        14/2/09 23:19:


      ממש לא כיוונתי ליום האהבה, זה היה מקרי לחלוטין:

      עד כמה שדברים יכולים להיות מקריים....

      מדהים אותי לראות עד כמה כולנו דומים, ואיך כל אחד מוצא בסיפור הזה את הזווית שלו.

      אני כל כך שמחה על כל מי שמגיע וקורא, גם השקטים, גם אלה שמשאירים סימן - תודה רבה לכולם, תמשיכו לבוא - 

      חג אהבה (באיחור של יום) שמח לכולנו, עדית

        14/2/09 19:28:

      זה סיפור רע והוא כל כך רע כי הוא מזכיר לי דברים שאני מכיר מקרוב( וכל כך טוב) בעיקר את הפחד ואת הפיספוס שאחרי. זה בערך כמו סרט טוב שכולם ממליצים לך עליו כי הוא מתאר מציאות שאתה יכול להזדהות איתה אבל הסוף!, הסוף לא טוב.......אז ככה שתה נשאר אם טעם רע לפני שאתה הולך לישון:(

        14/2/09 19:23:

      שלום עדית,

      הגעתי דרך אחותך :) 

      הגעתי גם דרך עמק המצלבה: את ילדותי העברתי  אצל הדודה במטודלא, אליה הייתי באה להבריא, עוד הרבה לפני שהיה שם כביש.

      כתוב נהדר, מעביר דמות מלאה וכאב צולב  שבאמת אפשר לקרוא לו גם קוואץ בלב

       

      תודה

        14/2/09 19:14:

      האם כשאומרים "אני רוצה כל כך לשוב ולהיות צעיר"

      מתכוונים לצעיר הזה ולבלבול ולחוסר הנסיון

      ולמבוכות ולאי-הבנות האלו שתארת פה בדרך מופלאה

      כפי שאת יודעת, בפשטות וירטואוזיות ? 

      כי אם יתנו לי את האפשרות לחזור לזה - אני נשארת כאן !

      את נפלאה גם בקריאה שלישית ! מחבקת את אלעד... *

        14/2/09 17:00:

      את כותבת נפלא ומרגש...קטונתי מלומר את מילותיי פה...(למה חדר 210? אני דווקא רק חושבת על חדר 109...עם התמונה הזאת של בראהמס השמן שמנגן ועוד ציור של גרטרוד קראוס...)...אהה...זה בגבעת-רם..
        14/2/09 15:51:


      תגידי פעם את האמת עידי.

      באיזה גביע את רוצה יותר מכל?

      אליפות המילים? יש לך מאגר מופלא של המילים הפשוטות, אבל כאלו שנוגעות ממש.

      אליפות הפרטים? כבר אמרתי פעם, עם הקשר המוסיקלי והיכולת ליצור אנסמבל בין כולם.

      אליפות ההתרסקות? כמה שהעולם הזה רסיק!! כל דבר מתרסק ולאף אחד לא איכפת?

       

      את בכלל יודעת כמה קוראים כבר חושבים שזה עליהם? רק בגלל כמה משפטים שסיפרו?

      ואת מוזמנת לראות את צבע פני. ירוק. פשוט ירוק. אבל בין חברים לא מקנאים.

      אבל זה הולך להסתדר.. לא לדאוג.. יהיה בסדר.

        14/2/09 12:21:


      אני חושב שאני מסכים עם אחותך.

       

      אהבתי את זה.

       

      הייתי שם......

       

       

        14/2/09 08:54:


      דיתי ציירת כזה ציור ענק מרתק, מענין ויפה.

      אולי את בכלל מכשפה כי הלכתי אחריך הסיפור אות אחרי אות.

       

      שבת נהדרת לך.

       

      שוקי

        14/2/09 08:23:


      כשאני קורא אותך, עדית,

      אני חייב לשתוק יומיים,

      רק בשביל להבין איך מתחברות לך האותיות לתמונה,

      אשקרה, אותיות, מול העיניים שלי ,סלטה באוויר ויש לי תמונה מול הפרצוף

      את קולטת את זה?

      אותיות , ראבאק,

      ווואלה בחיילוהים,

      זה קשה להבין, זה ...כמו הוקוס פוקוס כזה,...

      כמו.... סרטים ישנים של....

       צ'ארלי צ'אפלין כזה .......

        13/2/09 18:34:

      אחותי עדית.

      ישנם הרבה אנשים אמפתיים בעולם. 

      אני חושבת שאת אחד האנשים הכי אמפתיים שאני מכירה.

      אולי הכי הכי.

       היכולת שלך להכנס לתוך נשמתו של הבחור הזה, להיות בתוך ראשו, בדיוק וברגישות שמביאים את הקווץ' ללב ,היא אדירה.

      ראיתי את החברה שלו דרך עיניו , וכעסתי על כל הטימטום של העולם.

      וההתרסקות.

      איזה מזל שיש פרופורציות בעולם. וקומפוזיציות. יצרת כאן אחת שמעוררת מחשבה, שתישאר אצלי בלב המון זמן. 

       

      זה וההומור.

       

      והכי קטע? את עושה את זה כל כך בטבעיות,כל כך בקלות. 

        13/2/09 18:29:

      עדית !!!
      סיפור חדש שלך - זו תמיד חגיגה!

      אמרתי סיפור? בעצם זה סרט... עם כל התמונות, כל הצלילים, כל הצבעים והתחושות.

      מה קרה להם אחר-כך??? קטעו לי את ההקרנה באמצע...

       

      וזה שלא נותנים לככב פעמיים בעשרים וארבע שעות לאותו משתמש - זו פשוט התעמרות לשמה...:)

        13/2/09 17:41:
      תודה
        13/2/09 17:28:

      עמק ההצטלבות

      ומנזר השתקנים

      ובסוף - נפל המוצץ.

      קראתי בשקיקה אחת ובשתי נשימות.

      עכשיו נשמה עמוקה.

        13/2/09 17:28:
      "אין דבר שהורג אהבה כמו הפחד, אין דבר שהורג את הפחד כמו אהבה." את זה קראתי פה בקפה. זו חתימה של מישהו בשם zongi וזה מה שרץ לי בראש לאורך כל הקריאה, אז הבאתי. כתיבה נהדרת וקולעת, תמונת ראי מעולה. הייתי בסרט הזה - גם מהצד שמרסק וגם המתרסק. חג אהבה שמח לך
        13/2/09 16:58:

      הדבר הראשון שהדהים אותי זו השפה,אפילו יותר מהתוכן, שפה כל-כך אותנטית, של בחור בשנות ה-עשרים שלו, ממש הייתי יכולה לשמוע אותו. כאילו דיבר כאן אתמול. מאין לך, זאת באמת שאלה. המונולוג מדוייק ומצייר אותה בקשייה, יפה היא מתחברת עם דמות הדוסית שהתרסקה. סיפור של אהבה והתפספסותה, ככה לקראת יום האהבה?

      פרופיל

      עדית...
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      מלים ארוגות