תשמעי.

   ללכת אתָּךְ בעמק-המצלבה בלי שאני נוגע לך אף פעם אחת בשיער או בלחי או בכתף זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.

   אבל לא נגעתי.

   ומה שאני עושֶה עכשיו זה רק ניסיון, אוקיי?

   לעשות קצת שקט בראש שלי. אוקיי? אז לא לתפוס אותי במלה. כי לא בטוח שיצליח לי, ומה חדש בזה. מלים זה הצד החזק שלָך, לא שלי. תשמעי, בשביל הניסיון הזה אפילו עצרתי את הסיכומים של הבחינות סוף סמסטר. בגלל שאם אני לא אפטר ממה שיש לי להגיד לַך לא יהיו בחינות סוף סמסטר ולא יהיה כלום. וזה משהו שאת בטח מבינה יופי, כי זה הולך נהדר עם הנאום שלך על ההתרסקות מלפני חמישה חודשים.  

   אפילו שאני די בטוח שזה לא ישנה בכלל כי את די אבודה מה-שלא-יהיה. אבל, תשמעי, אם אני לא אנסה לפחות לעשות איזשהו סדר ברעש שיש לי בתוך הראש אני לא אצליח לזוז מילימטר. ותאמיני לי שיש לי לאן לזוז. מחר הבחינה הראשונה, יש עוד ארבע ענקיות עד סוף החודש, את קולטת? ואני לא מסוגל ללמוד. מאז ה - SMS  שלך אתמול אני משותק. זהו. אטום כמו פקק של אמבטיה. SMS  עם סמיילי שלחת לי. תגידי, מה עבר עליך. ואפילו כשעמדתי למטה, ליד הכניסה לספרייה בגבעת-רם וידעתי שהפעם אני לא מדמיין ותכף את יורדת במדרגות כי ככה קבענו, עדיין זה לא נקלט לי.

   אבל, תשמעי, עוד מלפני שהגעתי לספרייה כבר החלטתי עם עצמי שאני לא נוגע בך. לא שולח יד, לא מנסה אפילו בטעות ללטף לך את הכתף או את השיער או משהו כזה. ואפילו אחרי הטיול הענקי שעשינו בעמק-המצלבה, מסביב למנזר ודרך השבילים של האופניים עד המוזיאון לא נגעתי בך אפילו פעם אחת. ועדיין אני לא תופס מה את רוצה ממני. בשביל מה התחלת את כל זה מחדש. כי הייתי בסדר כבר. בחיי. גמרתי להתחרפן ממך, העפתי מהחדר שלי את כל מה שהיה להעיף אחריך, מכתבים, ושירים, ואיזה ספר אחד או שניים, ושקית נייר עם תערובת תבלינים שקנינו ביחד בשוק, ואת הסוודר שנתת לי ליומולדת שנה שעברה. והייתי כבר מאורגן בחזרה, גם בקורסים, הצלחתי להציל את השנה הזאת, את קולטת? את קולטת שכמעט הפסדתי את כל הסמסטר בגללך? כי הטיימיניג שלך מלפני חמישה חודשים היה מעולה, הלך לי כמעט כל החודש הראשון, ואין לך צל של מושג כמה חומר זה להשלים.

   לא נגעתי בך היום. לא בטעות ולא לא-בטעות. לבגדים שלך יש אותו ריח שהיה בבפנים של הארון שלך. הרגשתי את החום של המקום הזה בצוואר שלך, איפה שהייתי אוהב הכי הכי לתקוע את האף ולנשום. בהתחלה הלכתי עם ידיים בכיסים, לא סמכתי על עצמי. אחר כך כבר הוצאתי אותם. אבל זה היה קשה. זה בטח היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי.

   שטויות. תעזבי. אני לא מתעסק עכשיו בחשבונאות. אני רק מנקה את האוויר בשביל הסיכוי שאולי לא תידפק לי הבחינה של מחר. בשביל שאני לא אגיע לחדר 210 ובראש שלי תהיה כתובית שהשידורים יתחדשו רק למחרת. אני עכשיו רוצה להגיד לך משהו על התרסקויות. כי את מאלה שלא מאמינים במקרים, ואני בטוח שזה ידבר אליך. היום היה לי שיעור בהתרסקויות. את שומעת?

   את זוכרת את הלילה ההוא, מוצ"ש אחרון לפני שהלימודים התחילו, לפני חמישה חודשים בערך? איך ישבת מולי על המיטה שלי, וזזת אחורנית כל פעם שהיד שלי התקרבה לך לפנים, והסברת לי שאת לא יכולה ככה יותר כי זה הולך לקראת התרסקות. כי לא קרה לך כזה דבר בחיים, והכול התהפך לך, ואני הדבר הכי נפלא שקרה לך בחיים וגם הכי נורא. שעוד לא הספקת להבין בכלל איך זה עובד עליך, אבל את בטוחה שזה מסלול ישיר להתרסקות, ואת לא יכולה ככה. את לא יכולה להמשיך. ואז הלכת ואני נשארתי להסתכל על הידיים שלי, ועל הרגליים שלי, ועל החדר שלי, ועל הכריות, והגרביים והספרים, ולהגיד לעצמי שכזה פרצוף יש להתרסקות.

   סמיילי מטופש מצפצף הודעה מהחלל החיצון: "חי? לומד? סבבה?" ופתאום את אומרת לי בוא ניפגש. כשעמדתי שם בצומת מתחת גבעת רם וחיכיתי לך חשבתי שבטח עבדת עלי, שזה לא יכול להיות שעוד מעט אני אראה אותך יורדת במדרגות של הספרייה. מיליון פעמים בחמישה חודשים האלה דמיינתי לעצמי שאני רואה אותך, וחשבתי שאם אני אדמיין מספיק חזק זה יקרה. וזה לא קרה. ופתאום עכשיו את צונחת לי ככה לתוך הטלפון, עם סמיילים דפוקים ועם הסבבה הזה. ופתאום תכף אני אראה אותך. ואת יודעת משהו, כשירדת סופסוף וראיתי אותך עם החולצה בורדו פתוחה מעל הגופייה הלבנה, ועם השיער שלך שהתקצר בינתיים ונהיה קצת יותר חומי כזה וקצת פחות בלונד, חשבתי שזה נורא הגיוני. ואין בזה שום דבר מוזר. ובעצם כל זה עניין נורא בריא ומוצלח.

   אבל זהו, שלא.

   זה רק עניין של זמן עד שתבואי לי עם סיפור ההתרסקות מחדש. ואני, סידרו לי סרט היום, סידרו לי שאני אראה מה זאת התרסקות אמיתית. בשביל הפרופורציות. ככה, מול העיניים. אז עכשיו אני יודע.

   ככה, חד וחלק.

   ואת יודעת משהו, זה לא נראה כל כך נורא.

   תשמעי, איזה דוסית אחת, בחורה צעירה, בטח עוד לא שלושים אפילו. עם מטפחת הודית כזאת ארוכה מלאה צבעים מכסה לה את השיער. לא יודע מה קרה לה. גם היא לא יודעת. נסעה בכביש ונכנסה בגדר של הגן ילדים. ככה. פתאום. כאן, תכף על יד הבית. על הבוקר ראיתי את זה. אני אומר לך, סידרו לי סרט בול כמו ההתרסקות שלך, אבל הפעם באמת. וגם בלי דרמות. לא קרה לה שום דבר רציני אבל היא קיבלה חתיכת מכה רצינית, והילד שלה שישב מאחור נכנס גם כן לפאניקה. ילד בן שנתיים-שלוש, משהו כזה. ומה הכי קטע, שכל הגדר נמחצה, וכל האף של המכונית שלה מקדימה נמעך כמו אקורדיון. ואפילו לא היה הרבה רעש, הכול קרה ככה בשקט, בום אחד קטן וכמעט בלי צרחות. שנייה אחת היא לא שמה לב ושנייה אחר כך היא כבר בתוך הגדר. וכל האבנים והברזלים והמים שזורמים מהרדיאטור, והשיח שנשבר, והזכוכיות של הפנסים, והאוויר שיצא מהגלגל, והילד שלה שבוכה מאחורנית.

   ותכף רצה אליה איזו אישה, גם כן טיפוס רחפני, עם צמה לבנה לבנה ארוכה נורא ושמלה רחבה, וישר שלפה לה בקבוק מי-עדן מהתיק, וישר חיבקה אותה ולא עזבה לה את הכתפיים, ורק חילקה הוראות לכל מי שהצטרף באיחור לחגיגה, שיוציאו את התינוק מהכיסא, ואיך קוראים לו, ושימצאו את המוצץ של אלעד, ושיתנו גם לו מים לשתות, ושיביאו אותו לאימא, לא-קרה-כלום-בּוּבִּי-אימא-בסדר, ושימצאו את הטלפון שנפל באוטו, ותכף היא גם חולבת ממנה את המספר של בעלה ומתקשרת אליו, ומרגיעה גם אותו. ואיזה פנסיונר אקטיביסט נעצר ליד המסיבה וקבע שהאוטו טוטל-לוס, ואמר שצריך גם להודיע בעירייה שישלחו מישהו לבנות את הגדר מחדש לפני שמישהו ייפול כאן מהאבנים שמפוזרות. ותכף אמבולנס, ותכף הבעל שלה במונית מהעבודה, ותכף הגרר בשביל המכונית כי אי אפשר שהיא תחסום ככה את המדרכה ואת הכביש. ותוך חצי שעה מקסימום נהיה שקט ברחוב, כלום לא נשאר, רק הפרצוף של ההתרסקות הזאת. בלי שחקנים.

   את חתכת. זה היה פרויקט בלעדי שלך. ועשית את זה נקי לגמרי, בלי שאריות. בבוקר עוד התעוררנו ביחד במיטה, שתי מברשות שיניים על השיש ליד הכיור, לבשת טי-שירט שלי (כחולה, עם ה - B של בזק, לא נגעתי בה מאז) והסתובבת בבית יחפה ורעדת מקור כי תמיד קר לך בבוקר. ובלילה כבר זזת אחורנית כשניסיתי לגעת לך בלחי. חצי תנועה זאת הייתה, אבל איזה מרחק, שִיט, איזה מרחק פתחת. כל אותו היום רצו הודעות בטלפון, בסוף באת שוב בלילה, אפילו שלא רצית. את זוכרת? חיכיתי עם האוזן דבוקה למשקוף, פתחתי לך איך ששמעתי אותך עולה את השתי מדרגות הראשונות, ואת לא נכנסת עד שלא זזתי הצידה ונתתי לך לעבור. וישבת על הקצה של המיטה, ונשענת על הקיר, והסתכלת עלי בעיניים מצומצמות כאלה, אפילו בלי להזיז את המבט, ודקלמת את נאום ההתרסקות שלך ההוא. איך שאת לא יכולה לתת לזה לסחוף אותך. איך שאת מרגישה כמו רכבת הרים כל הזמן שאנחנו ביחד. איך אני הדבר הכי נפלא שקרה לך בחיים אבל רכבת הרים זה דבר מפחיד, וזה דוהר להתרסקות. בטוח. את לא מצליחה לישון בלילה, את הפוכה לגמרי בבוקר, את מכירה את עצמך כבר, את מרגישה נורא חזק שזה מה שהולך להיות. וכל הזמן שדיברת אני התרכזתי לך בצד ימין של השפתיים, איפה שתמיד היה לך רועד כשהיית מתרגשת, הסתכלתי טובטוב למצוא את הרעד ההוא כי נורא אהבתי אותו, תמיד שהייתי רואה אותו הייתי נרגע. והפעם לא היה לך בכלל. כלום. אפילו לא רמזוז של רעד. שמעתי אותך יופי, כל מלה, אבל לא הבנתי כלום. על איזה התרסקות לכל הרוחות את מקשקשת שם, השפה שלך בצד ימין לא רועדת. וכל הזמן הזה רציתי לשאול אותך מה את מזבלת לי בשכל, למה את לא יכולה לקחת את הטוב בשתי ידיים ולסתום קצת את הפה. אבל עשית כזה ציור יפה מההתרסקות שחשבתי שאולי אני לא מבין כאן משהו, אז לא אמרתי כלום. ובמקום זה ניסיתי לגעת לך בלחי, איפה שרק בבוקר עוד היד שלי הייתה כשהוצאתי לך מהפה קצה של תלתל שנדבק קצת ברוק של השינה, והעברתי אצבע באלכסון מתחת לעיין שלך עד השפה העליונה, זאת שלא רעדה בהתרסקות של הלילה.

   ובסוף גמרנו לעקוף את המנזר והגענו בחזרה לגבעת רם, וליוויתי אותך לספרייה. ואת כבר שמת לב שאני לא נוגע בך, וכבר התחיל לך כעס קטן במאגר של הכעסים. ושנייה לפני שעלית במדרגות של הספרייה אמרת לי אל-תהיה-עצובי-כזה.

   אבל, תשמעי, איזה קטע. כל מה שהיה לי בראש היה הילדון ההוא, אלעד, והמוצץ שלו שנפל.