קוראים לי דרדלס. 

השופט מדבר אלי אבל מאד קשה לי להתרכז בדבריו.
"אתה אומר שחמישה קילוגרם זה לשימוש עצמי?"

במעורפל אני קולט את הסימן שאלה בסוף המשפט שלו אבל אין לי מושג מה השאלה. אני מנסה לנסח משפט כללי שיענה על הכל.

"תראה, כבודו" השפתיים שלי דביקות, הלשון נדבקת לחך והדיבור שלי מלעלע, "תשים לב שאני תמיד נתפס על מהירות בדרך אל ולא בדרך חזרה, כי בלי הגאנג'ה אני פשוט מטורף מעצבים ואני דורך על הגז כמו חולה נפש. אחרי שאני מסתדר אני נהג רגוע וחייכן לסביבה".

למרות שלא מיציתי את הפוטנציאל הגלום ברעיון נגמרות לי המילים ואני יודע שלא שיחקתי אותה עם הטיעון העלוב הזה.

"שכנעת אותי" אומר השופט. "שחררו אותו מיד". הוא מפסיק לרגע ומוסיף "תכנס למשרדי ואתן לך אישור להחזקה של עד עשרה קילוגרם".

"למה אתה אומר קילוגרם ולא קילו?" אני נוזף בו בשופט.

"סליחה דרדלס, אני אעבוד על זה".

"אז מתי להיכנס למשרדך?"

השופט מעיין בתיקים שלפניו "יש לי עוד חמישה תיקים ואחרי זה"

"לא מעוניין לחכות" אני חותך את דבריו "אני מסתדר מצוין גם בלי האישור המחורבן שלך, תדחוף אותו לתחת".

"טוב, אתה צודק, בוא עכשיו. בית המשפט יצא עכשיו להפסקה של מספר דקות".

אני כושל בקושי מספסל הנאשמים וצועד בכבדות לכיוון המשרד של השופט. התובעת ההמומה נוגעת לי קלות בכתף שאני עובר לידה וממלמלת "מה יש לך עליו?" ניחוח קל ומתוק עולה ממנה ואני רואה את הפטמות שלה מתקשות אז אני מתעכב, מביט מבט מלא משמעות לתוך עיניה, מסתובב והולך. היא ממהרת אחרי ולפני צאתי היא דוחפת לי, לכיס האחורי, כרטיס ביקור כסוף ואלגנטי. "תתקשר" היא לוחשת לי.

השופט מחכה לי בקוצר רוח וסוגר אחרי את הדלת בחיפזון ונועל. אני מתיישב בכורסתו והוא נשאר לעמוד.

"????" אני שואל בהטיית ראש אבל קשה לו, לכבודו, לדבר. אחרי שתיקה קצרה אני אומר "אתה כותב לי את האישור הזה?" השופט כותב את האישור על נייר רשמי. הוא מושיט לי את המסמך החתום.

"תודה" אני אומר ויוצא