הריבית על הפיקדונות נעלמה לחלוטין ועכשיו השאלה היא כמובן מה עושים עם הכסף. התשובה שלי היא שבמציאות כזו נראה שהגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה ולצלול לתוך האוקיאנוס הסוער של אגרות החוב, לאלה הממשלתיות זה ברור וקל אבל אני מתכוונת גם ואולי אפילו בעיקר לאג"ח קונצרניות, בחיפוש אחר הזדמנויות אמיתיות בסיכונים שאפשר לחיות איתם. בואו וניכנס למים לאט לאט ונבחן את מצבנו.

סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, הלוחם האמיץ במשבר הפיננסי בישראל, הפחית בשבוע שעבר את הריבית במשק בשבעים וחמש נקודות בסיס נוספות, והוביל את הריבית המוניטארית הפורמאלית לרמה של 1% ובעקבות זאת ירדה ריבית הפריים לרמה של 2.5%. בנוסף, במסגרת חגיגות התקשורת סביב הפחתת הריבית הודיע סטנלי פישר באופן חד וברור כי אחד זה לא אפס ואם ימצא לנכון שיש מקום להפחתה נוספת של הריבית הוא יעשה זאת. המשמעות הישירה והברורה מאליה של הפחתה זו היא שכל מי שמתבצר בבונקר השקלי עד יעבור הזעם, כל אותם אלה בעלי הפיקדונות השקליים לתקופות הקצרות, כל משקיעי קרנות הנאמנות הכספיות למיניהן, מקבלים באופן שוטף משהו שמאוד קרוב לאפס, ועוד במונחים שנתיים. זהו, אין ריבית חסרת סיכון, היא ירדה לרמה כזו שבפיקדונות הקטנים, אותם סכומי כסף של האנשים הרגילים, לא העשירים או הטייקונים, אלה ששמים בצד קצת כל פעם עד להחלטת ההשקעה הברורה יותר, ההכנסות מהריבית השבועית הזו בקושי מכסות את עמלת השורה או דמי ניהול העו"ש בחשבון הבנק.

כאן מגיע שלב מסוכן שצריך להקדיש לו תשומת לב ומחשבה רבה, כיוון שבמצבים של אפס הכנסות מריבית חסרת סיכון ישנן שתי תוצאות  אפשריות ושתיהן בעייתיות. התוצאה האפשרית הראשונה היא שמגדילים משמעותית את הצריכה כיוון שמוציאים את הכספים מהפיקדונות וצורכים אותם. התוצאה האפשרית השנייה היא  שמחפשים אלטרנטיבות השקעה שמבטיחות תשואות גבוהות יותר, בלי לבדוק מה מסתתר מאחורי אותן הבטחות. בואו נבחן מה טמון בשתי תוצאות האלו.