אמת ויציב ונכון 

ביום שלישי נגשתי לקלפי, ידעתי שאגש, אולם הפעם, כמו רבים אחרים ניגשתי בחוסר רצון. הספקתי לעשות את הטיול הרגלי הקצר בטרם סערה, כאשר ספיחי היום השימשי, הנעים, הקודם גוברים על הסערה ומאפשרים לי להנות מהטיול ולהגיע מחויך לקלפי. בקלפי הבחירה לא היתה קשה, הפתק אמת היה הפתק היחיד שיכולתי לבחור.

ומדוע לא בחירה קשה? הרי מזה שנים, מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית הצבעתי מרצ, הייתי לפרקים חבר המפלגה ואף פעיל.

מרצ היתה אני, מרצ היתה מפלגת האנשים הטובים, האנשים שרוצים לעשות טוב, לעשות תיקון. לא תיקון מתוך התרסה נגד הקיים אלא תיקון של הקיים, תיקון פנימי, תיקון שוחר טוב. לא תיקון המשליך את הרעיון הציוני, אלא תיקון שנובע מתוך הכרות אינטימית עם הרעיון ומטרותיו (וכל זאת, לפחות בעיני בוחריה).  

בעוד שהתפיסה הציונית עוותה על ידי אחרים שהפכו אותה להזיה משיחית מפחידה ומדכאת, אחרים שראו בה כלי לקידום אופורטוניסטי של מעמדם וריווחיהם ואחרים שהאידיאולוגיה של השנאה לאחרים (חרדים, ערבים וכד') היתה המניע שלהם, מרצ נשארה מפלגה של אנשים צנועים, לא אופורטוניסטים, שקולים ושוחרי טוב. הרגשתי תמיד שהרעיון הציוני הליברלי או הסוציאל דמוקרטי מוגשם במרצ כאילו נתפר במידותי- צנוע, לא משיחי לא מדכא מסתכל לך ולאחר בעיניים שהרי אלו אותן עיניים, מביט לאנשים בפנים ואומר אמת.

אמת, נגזר עלינו לחיות על פיסת האדמה הקטנה הזאת, בואו נשלים, בואו נגשים את המטרה המשותפת, הברורה כל כך, הנכונה כל כך- חיים טובים, שלמים- בשלום.

על חטא

תחילה לא קלה היתה ההתלבטות, והיא ארכה שנים. מרצ דחפה אותי פעם אחר פעם, צעד אחר צעד לכיוון הפתק עליו רשומות האותיות אמת. כשאני שומע בימים האחרונים את המקוננים, מנקי הנקיונות המנקים עצמם מאשמה על אובדנה של מרצ ומאשמים אחרים בכשלונם, לא נותר לי לחשוב אלא "הנה מרצ מסימת את התהליך שהתחילה לפני שנים מספר" התהליך שהביא לאובדנה.

ישנם דברים צפויים, אפילו בתחום הפוליטי, ישנם דברים צפויים כי הם ידועים מראש.

ומאיפה התהליך הצפוי הזה התחיל? מבחירתו של יוסי ביילין. איש קטן, לא סימפטי ואף לא מנהיג, אנטי כריזמטי, משרתם השבע של אדונים שבעים שפיו הסוציאל דמוקרטי ולבו הליברטני אינם שווים.

אני מודה, איני אוביקטיבי, כבר אז בבחירות הפנימיות הצבעתי לרן כהן. לא מתוך הכרות איתו או עם הפוליטיקה הפנימית במרצ, אלא מתוך ידיעה שמשהו בבחירה של ביילין, אינו מרצ, הוא משיחי מדי הוא מזויף מדי, הוא לא מתאים, הוא לא טוב. אבל בוחרי מרצ ידעו טוב ממני, ניחוחות הגדלות, הצלחת השווא הבין-לאומית הביילינית כנראה קסמו להם, והצניעות? היא אבדה.   

איני מתכוון לעסוק פה בדברי ימי המפלגה, ואת הפרק הזה אסיים במסיים. ביילין התחיל את מלאכת האבדון ואורון סיים.

אורון, להבדיל, הוא מרצ, הוא איש טוב, אבל גם הוא אינו מנהיג וכדי להציל את מרצ ולהפסיק את התהליך שביילין התחיל, נדרש מנהיג או מנהיגה. אבל מרצ בחרה את מי שיסיים את מלאכתו של ביילין מתוך עיוורון ולמרבה הגיחוך מתוך הרפיסות שהוריש ביילין.

ואורון אכן סיים.

מקום המשפט שמה הרשע? או על האופורטוניזם-

עידן ביילין סיים מבחינתי את עידן מרצ, מרצ הפכה לעוד מפלגה, ברירת המחדל שלי, אך למרבה הצער המלה מחדל אפיינה את מרצ יותר ויותר.

בספטמבר 2008 הודיעו העיתונים "בתום דיון שנערך אתמול (חמישי) בסיעת מרצ, הוחלט להמליץ להנהגת המפלגה להיכנס למו"מ קואליציוני עם קדימה. כתנאי לכניסתה תדרוש מרצ את...והחלפת שר המשפטים המכהן, דניאל פרידמן."

משחלפו הימים כל התנאים האחרים נשתכחו, התנאי הנותר היה החלפתו של פרידמן. תנו לנו את ראשו של פרידמן זעקה מרצ, את החלפתו של פרידמן דרש הג'ומס... אנחנו רוצים לטפל בפרידמן הפכה ססמתה של מרצ!!!!

לכל אחד יש נקודה שאם תלחץ עליה מספיק תגרום לכעס. ומרצ בשלה, עוד לחיצה קטנה עוד ליקוי מאורות בינוני עוד החלטה שגויה גדולה...עוד ועוד...ועוד.

כאמור, איש שמאל אני מאז שעמדתי על דעתי ולאחרונה גם משפטן. והנה מפלגתי, שלמיטב זכרוני העומדים בראשה אינם מנהיגים או הוגי דעות דגולים ואף אינם משפטנים כל וכלל, החליטה כי יש לצאת במלחמה באיש-השלום דניאל פרידמן. הרוצה בשמאל יכון למלחמה, בפרידמן! ממש קשה להאמין.

ניתן ואף רצוי לחלוק על דעתי, אולם דניאל פרידמן בעיני הוא הדבר הטוב ביותר שקרה למערכת המשפט הישראלית מאז מונה לעמוד בראשה הגרפומן תאב הכח (שפוזנר כינהו פיראט משפטי ולא בכדי) שאורך רשימת הנזקים שגרם למערכת המשפט הישראלית קצרה אך במעט מאורך פסק דין ממוצע שלו.

אבל מרצ מצאה קורבן ואסרה מלחמה על הפרידמן.

ואחר כך באה "התנועה החדשה" תנועה שכה איתנים יסודותיה, כה ברורים עקרונותיה וכה נחושים פעיליה, עד כי לא יכלה להמציא לעצמה אפילו שם. תנועה מסתורית שהיתה מסתורית כל כך שאפילו נסתרה מהכרתם של מיסדיה. פיקציה היא פיקציה, אפילו אם עמוס עוז משתתף בפגישה אחת שלה, אלא שחכמי מרצ והוגיה הדגולים ידעו ידוע היטב כי צריך שינוי, לא, לא, לא "ממשלה עם מרצ הכח לעשות את השינוי", אלא צירוף של גיבנת מגוחכת בדמותה הערטילאית של "התנועה החדשה".

ואחר כך בא ההורביץ. מי? ההורוביץ, ההוא מלונדון וקירשנבאום. היטב בחרו חכמי מרצ, בחור צעיר דל מעשים, והשכלה שעיקר כוחו בניפנוף ידיים חסר פשר מול שני קשישים נבוכים. היטב בחרו...מרצ הצטרפה לעידן כוכב נולד.

סוף מעשה

בבוקר סגרירי אחד בחודש פברואר בשנת 2009 נגשתי לקלפי והצבעתי- אמת. לא מתוך רצון עז, אלא מפני שלא היתה לי ברירה. מרצ כבר לא היתה קיימת ומפלגת השמאל הציוני האמיתית (לפחות ללא ברק ופואד) שנותרה, היתה מפלגת העבודה.

ומה נשאר? נשאר לג'ומס ברק ופואד לארוז את חפציהם, להגיד שלום לצוות שעובד איתם ולפתור אותנו מעונשם.

נשאר למרצ ולעבודה להתאחד, להשתקם, לעשות חשבון נפש אמיתי ולהצמיח מנהיג ראוי.

נשאר לקוות לטוב.