שני שיכורים מתגוללים בפינת רחוב במרכז ת"א. המצלמה מבצעת סקירה של השניים, גולשת מפניהם אל המדרכה שעליה מונחים בקבוקי וודקה ריקים וריקים למחצה, בינתיים נשמע דיאלוג: קול א: … אפילו ניטשה אמר שהתקווה מאריכה את הסבל! קול ב: והרי הסבל הוא זמני והתקווה - נצחית היא! קול א: ובכלל, מה נעלה יותר: האושר או הרצון הטוב? קול ב: האין-סופי או הרגעי? (המצלמה מתמקדת עתה בפניהם של השיכורים ומגלה שעיניהם אטומות והם עסוקים בשתיה ולא אומרים דבר) קול א: ולנו רק גופנו הקטן אל מול יקום מתפשט בהתמדה- קול ב: ואנו מתפלשים במדמנה בעודנו חולפים במסדרונות החיים- המצלמה יורדת לרגלי השיכורים, ושם, בין פתחי הניקוז של המדרכה מנהלים שני תיקנים שיחה ערה. קול ב: מה זה כבר משנה? (נאנח): בסוף, הכל אותו דבר" צל של נעל מתהווה מעל תיקן ב'. המצלמה מטפסת במעלה רגלו של אחד השיכורים שמתרומם ממקום מרבצו. נשמע "קנאק" . המצלמה עוקבת אחר השיכור מזגזג את דרכו במורד הרחוב. - סוף -
(מוקדש למיה שני, שביקשה משהו שמח...) |