צרה גדולה, הקיורטוש ההונגרי.

כשאתה טועם אותו בפעם הראשונה, אתה מרגיש (אני מנחש, כן?) כמי שעשה כרגע קוקאין בפעם הראשונה. התחושה כל כך משכרת, מתוקה, מלאת אנרגיה, ממכרת – עד שאתה יודע שתהיה מוכרח לחזור שוב ושוב.

הקיורטוש ההונגרי, יימח שמך. אתה שונא אותו. ולא יכול בלעדיו.

תורים משתרכים בוקר וערב בכניסה לסניפים המעטים שנפתחו במהירות בתל-אביב. העובדים לא עומדים בביקוש. אם אתם רוצים קיורטוש טרי ביום שישי, תצטרכו להזמין כבר בחמישי. הקיורטוש ההונגרי הוא הימור בטוח; קנו זיכיון עכשיו אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם. הדבר הזה עומד להיות המפלצת של הקיץ הקרוב. הפרוזן יוגורט הגדול בכל הזמנים. מכת מדינה בטוחה. ישראלים יאכלו קיורטוש, יאכילו בו את ילדיהם, נשותיהם, חתוליהם, יביאו אותו הביתה כמי שחזרו מהעבודה עם כרטיס זוכה פיס – הקיורטוש הוא בעליל הדבר ההונגרי היחיד שעלול להיות עוד גדול יותר מהקוביה ההיא.

אבל אז אתה אוכל קיורטוש בפעם החמישית, השישית והשביעית. ואתה מתחיל להבין: מדובר בבצק גס, בסוכר גס, בטעמים גסים. שאריותיה המתפצפצות של עוגת שמרים מאיכות ירודה. ואתה לא רוצה להתחיל לחשוב בכלל על ערכים קלוריים ותזונתיים, אבל אתה יודע שאם כבר לשלם את המחיר הזה, לפחות שהעוגה תהיה עוגה. איכותית.