תמו פרטי דיאטת האושר, אבל כמו כל דיאטה החכמה היא "לשמור" על "תזונה" בריאה לתמיד. הצלחתי ליישם חלק קטן מהפריטים (לרוב את הקלים יותר) ובכל זאת אני מרגישה בשיפור כלשהו. זה לא שהפכתי להיות פתאום אוהבת חיים אבל אני מרגישה קצת יותר תנופה ואפילו כמה שינויים באורח החיים:

 1. לקחתי כלבה (אחד השינויים הראשונים והמשמעותיים ביותר ובהחלט אושר צרוף). זה מיד משנה גם התנהגויות אחרות, כמו הנטייה שלי לא לצאת לפעמים ימים שלמים מהבית.

2. התקשרתי לכמה אנשים שמזמן לא דיברתי איתם (במסגרת לקיחת הסיכונים).

3. הייתי קצת פחות "כנועה" בעבודה (גם כן במסגרת לקיחת הסיכונים).

4. אני מצליחה להפנות את הקשב (ולפעמים אפילו את המבט) החוצה, במקום להיות שקועה במחשבות אינסופיות (קשור ברבע שעה שאני לא עושה כלום). פעם כשעוד הייתי ארכיטקטית ממש העיניים שלי היו תמיד מופנות כלפי מעלה כדי לראות את החלק העליון של הבניינים. בשנים האחרונות העיינים שלי מביטות פנימה בעיקר.

5. מדי פעם אני מרגישה איזה רצון מדגדג (צריך עוד לעבוד על זה).

6. אני צוחקת יותר. תודה מיוחדת לכל אלו שטורחים להעלות פוסטים מצחיקים.

7. יכול להיות שביום ראשון אתחיל בשיעורי רישום (פעם אחרונה שלמדתי את זה היתה לפני כ-6 שנים).

8. התפטרתי משני פריטי ריהוט שכבר מזמן רציתי לזרוק ולא היה לי אומץ. זה כל כך קל כשיש "פרויקט אגורה" באינטרנט. תודה, גלית, שהכרת לי את הדבר הזה.

9. השתתפתי בסדנת כתיבה חד פעמית (עד לפני שנה עוד הייתי הולכת לסדנאות של "מקום לשירה" והפסקתי וגם הפסקתי לכתוב. 

לפריטים מסויימים אני עדיין צריכה להקדיש מאמץ יותר מכוון (עד שיהפכו להרגל):

1. להיות קשובה לרצונות ולהפוך אותם לברורים יותר. הרבה פעמים עדיין יוצא שאין לרצון שלי שום תוכן ולפעמים התוכן עדיין מופשט. למשל, לפעמים המקסימום שאני מצליחה להגדיר זה – לעשות משהו ברצינות אבל לא עולה לי מה, או רצון שיבינו אותי (מי? באיזה עניין?).

2. באמת לקחת כל יום סיכון כלשהו. יש ימים שממש אין לי רעיון איזה סיכון לקחת ולכן מוותרת לגמרי. המדהים הוא שבימים שאני כן לוקחת סיכון מודע כלשהו אני מרגישה הרבה יותר חיה.

3. לקבוע לי איזשהם "יעודים" בחיים, כלומר לענות על השאלות מה הייתי רוצה שישתנה בעקבות זה שחייתי ועל מה לא הייתי רוצה לוותר בחיי. זה פריט שממש קשה לי. מסתובב כאן פוסט שהשאלה שלו היא "מה הייתם עושים אילו היה נשאר לכם רק חודש לחיות?". כל האנשים עונים כאילו שיש משהו באמת חשוב לעשות בזמן הזה ורק התשובה שלי היא: הייתי מצפצפת על הכל ולא עושה כלום. הבעיה היא שיש לנו יותר מחודש לחיות וצריך איכשהו למלא את שארית החיים באופן קצת יותר פעיל.

4. פריט 9 – קשרים. על זה אני צריכה לעבוד קשה. עדיין ממש לא הופנמו הצעדים ונראה לי שיש כאן מפתח למשהו.

5. להתחיל לעשות ברצינות משתאות. בנתיים לא ממש הצלחתי לתת משמעות סימבולית לפעילויות. קשה לי עדיין למצוא את הטכסים הנכונים לי כדי למסגר את הפעולות האלו ועוד יותר קשה לי לעשות אותם בתשומת לב. נראה לכם שאפשר לפתח ADHD בגיל 46?