הכובד הזה לא עוזב אותי. המועקה. כל כובדו של העולם אצלי על הכתפים.

הלכתי לקבל סיוע. מישהו כאן, באחת התגובות, המליץ לי לקבל סיוע בחוץ.

אז דיברתי, סיפרת, המחשתי, ובקיצור הציעו לי לקחת תרופה אנטי דיכאונית. אני דימיינתי לי דיכאון בדרך אחרת. במערכת הדמיונות שלי לדיכאון היה צבע אחר וטעם אחר. אבל איש המקצוע יודע כנראה יותר טוב ממני. כך או כך זה צריך לקחת לפחות שבועיים עד שזה משפיע.

ובינתיים כבד, ועצוב, ובגרון התנחל לו צורך לבכות , ואני כל הזמן רוצה לישון (אני לא הולכת לישון כי יש לי אלף דברים לעשות,) ואני עייפה כאילו עבדתי בסבלות בנמל.

מחנק.

אני מרגישה כאילו אני קורסת פנימה.

הכתיבה לפחות מיישרת אותי, מחייבת אותי לשבת ולחשוב, לא רק להרגיש.

אוףףףףףףףףףףףף