במשל המערה אפלטון מציג את בני האדם, כשמציאות חייהם היא אשליה. כשאחד נחלץ מהכבלים ויוצא אל האור, הוא מומת על יד האחרים שהוא חוזר לשחרר, כי עבורם הצללים על הקיר הם האמת היחידה.

לפי יניב איצקוביץ' הקריאה ב'אנושי, אנושי מדי' של ניטשה חתרנית בפירוש המשל.. איך הפילוסוף, ששכן במערה עם כולם, פתאום משתחרר מהכבלים? מנין לו שהאור מחוץ למערה ממשי ולא עוד אשליה? מדוע על שוכני המערה להאמין לו? האם הפילוסוף קורבן תמים או אשם במותו?

'אנושי, אנושי מדי' מכוון לחופשיים ברוח. עוצמת השחרור ואימת החופש שניטשה מציע עולה מקריאת עומק של הטקסט שלא מחליף את הצללים בשיטה אחרת ולא יביא אל האור המטפיסי.

שחרור מהמערה דורש התנגדות למבנה שמציע המשל והתגברות על הדואליות המקובלת של אמת ושקר, מציאות ואשליה, טוב ורע. ניטשה מסרב לקבל את הקוטביות כתבנית היחידה של הקיום האנושי.

הוגים נוטים למוטט את יסודות הפילוסופיות שקדמו להם כדי להקים מבנה מפואר יותר. ניטשה ממוטט את השיטה המטפיסית כולה, את עצם הפיתוי למטפיסיקה.

הדת, הלאומנות, המוסר החברתי הם בריחה לחיצוני לחיים האינדיבידואליים, למה שמתיימר להיות יותר מאדם, למה שנטול חיים קונקרטיים וממשיים, ולכן מת.

הפילוסופיה של ניטשה היא התנגדות לסמכות, ולא רק לזו של מנהיגים אלא לסמכותה של השפה. "כל מלה היא דעה קדומה", כל דעה משומשת, כל מדינה כופה חובות וכל דת מצמיחה אשמה.

מטרת החיים לרצות את עצמנו - לא לדעת את עצמנו אלא ליצור את עצמנו מחדש מתוך הקליפות והשכבות והמלים הבלויות והדעות המשומשות באמצעותן אנו מגדירים את עצמנו.

עלינו למצוא את עצמנו בכל פעולה. את האנוכיות, התשוקה, המעורבות האישית (הנקודתית).

וכשנדמה שמשהו נצרב בנו ממקור עליון-חיצוני-אובייקטיבי-אוניברסלי-מוחלט, עלינו לחפש את האדם, את הכוונה, את האינטרס. להתרחק מכל מה שנחשב למכובד, למנומס, לראוי ומקובל.

עלינו לערער על כל מה שלימדו אותנו לא להטיל בו ספק. בכל דבר שאין בו חיים יש למצוא חיים, בכל מה שנחשב אוביקטיבי לחפש את הסוביקטיבי וההיסטורי. בכל ערך "קדוש" למצוא את החול.

הפילוסופיה של ניטשה היא התנגדות לדברים שהורגלנו לחשוב שאינם קשורים לגורמים אנושיים, היסטוריים, תרבותיים, מקומיים.

מציאת החיים האנושיים בכל היא הסירוב למות. הכוונה אינה להצדקת שאיפות אנוכיות כמו צבירת ממון, כוח והשפעה (שרבים הפכו לדת) כי הפולחנים שלהם מנכרים מרצייה עצמית.

העוצמה שניטשה מציע פסיכולוגית, מלחמת רוח. האלימות היא אלימות של מי שניתק מן הכבלים כדי לגלות שלשלאות נוספות.

חופשיים ברוח הופכים כשחותרים לזהות את העצמי בכל נדבך בחיים, להפוך להיסטוריונים של קיומנו, להבין עקרונות, לחקור את מהותם ולחשוף את מקור סמכותם האמיתי.

מקור המוסר החברתי אינו בטוב או ברע מהשמים, אלא באמות מידה שנקבעו לפי תועלת ונזק. מקור המוסר לא בעשרת הדיברות, אלא בגורמים ההיסטוריים שהביאו לקבלתם כציוויים מוחלטים. וגורמים אלה אינם מוסריים כשלעצמם.

בניגוד לדוסטויבסקי שכתב "אם אלוהים אינו קיים, הכל מותר", ניטשה טוען שדווקא אם אלוהים קיים, הכל מותר. דברי אלוהים, גזירות לאום, ציווי המוסר החברתי גדולים ומוחלטים ועלולים להביא לעוולות נוראות בשם מטרות נעלות מבני האדם, ממקום או מזמן. לכאורה, בחוסר אנוכיות ובהקרבה עצמית יוצאים המאמינים להיהרג ולהרוג. ציוויים מוחלטים ללא ערעור מביאים לעיוורון לחד-הצדדיות, לכוונות ולאינטרסים, מתוך שכנוע שאלוהים והמוסר לצידנו. כך יחידים מאבדים את עצמם, ונותרים כבולים.

ניטשה מעלה דוגמא מתקדמת לתקופתו: "בהתנהגותנו כלפי החיות ניתן עדיין להתבונן בהיווצרותו של המוסר. במקום שבו תועלת ונזק אינם ממלאים תפקיד, אנו חשים באי-אחריות גמורה; אנו הורגים ופוצעים, למשל, חרקים, או מניחים להם לחיות ובדרך כלל איננו מקדישים לכך מחשבה. אנו כה מגושמים, עד שהתנהגותנו המנומסת כלפי פרחים וחיות קטנות היא כמעט תמיד רצחנית: מה שאינו מפחית כלל וכלל את הנאתנו מהם". כלומר, כשאין תועלת או נזק - המוסר פשוט לא קיים. אמות מידה מוסריות נוצרות רק כשהחיות הן חלק מה"רכוש" שלנו ו"משתלם" להעניק להן יחס טוב. במצב אחר, רוב בני האדם ינהגו כלפיהן באכזריות ובניצול והתנהגות זו תהפוך נורמטיבית.

החופשיים ברוח עוברים מפרספקטיבה לפרספקטיבה, שוברים תבניות ומתנגדים לעקביות ולמהותנות. הם לא יודעים מה ימצא מתחת לשכבות שישילו מעל עצמם ולא מצפים לגלות את "האני האמיתי" כי האני מתהווה נצחי והחיים הם מאבק התגברות ויצירה עצמית. אין לחופשיים ברוח תכלית מעבר לעצמם ולשאיפתם לעיצוב עצמי. הם חוקרים את התרבות כדי לזהות מה שייך להם ומה הגיע מבחוץ, מה לקחת ומה לא. למאבק אין סיום ואין יעדים, האבידות כבדות - התנגדות החברה, הבדידות - והכישלון ידוע מראש.

אבל החיים מרתקים ומלאי משמעות. 

דמות החופשי ברוח "תמיד חלש, בייחוד במעשיו. הוא מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראייה, ומשום כך ידו חסרת ביטחון ומיומנות". חלש כי אין נחמה מחוץ לעצמי, אין אלוהים או אמונה, ואין תמונת עולם קבועה ויציבה לפיה יש לנהל את החיים.

ממש לא "על-אדם" כוחני.

הביטחון העצמי שלנו מעורער כל הזמן - אנחנו לא נושמים נכון, לא אוכלים נכון, לא פעילים מספיק, לא מאמינים וכו'. שיטות ודרכים לגאולה אישית, דתית, מטאפיסית ולאומית מוצעות לנו בקצב גובר. החירות שמציע ניטשה אינה תובנה מסוימת, אלא מאבק מתמיד בניסיון לזהות את האדם בכל הדברים שנחשבים גדולים מאיתנו. כשנבין שמה שנשאר מכל הדברים הוא אדם ורק אדם, נתייחס לחיים בצורה אחרת.

נקודת המוצא והסיום של ניטשה היא: "הבה נסכים פעם עם נקודת המוצא הספקנית: בהנחה שאין בנמצא עולם אחר, מטאפיסי, וכל ההסברים הלקוחים מן המטאפיסיקה ביחס לעולם היחיד המוכר לנו אינם לתועלת לנו, באיזה מבט נתבונן אז על בני אדם ועל דברים?"

ללא אשליית צדק נצחי, אמת אלוהית, לאומיות או כל ערך מוחלט אחר - איך נתבונן על העולם?

רק דרך עיני אדם.

אנחנו רוצים יותר, קשה להסתפק בזה, אבל ניטשה מזכיר שזה כל מה שיש.

אנושי, אנושי מדי.