הקדמה
כצעד ראשון, אני מוציא מהבוידעם סיפור אמיתי שכתבתי בבלוג אחר לפני יותר משנתיים. הקוראים שלו אהבו אותו, אך עורכת YNET יחסים סירבה לפרסם אותו בטענה שהוא "בוטה ודוחה, ובלי הצדקה." טוב, נו.
הקדמה זו אינה באה להתנצל על הוולגריות, ואני לא יודע מה זה הצדקה. מבחינתי במקרה זה אני שקוף והמציאות היא שוולגרית. בכותרת המקורית השתמשתי במילה הנכונה "למצוץ" ולא במילה "לרדת", אבל חשבתי שאפשר לתפוס כאן יותר זבובים בדבש משאפשר בחומץ. הנה הסיפור, בעדכון קל:
---
2006
שלום, אני דבה. יש לי גזים. אפשר למצוץ לך?
כלל אפס של פגישות אינטרנט, אותו הפרתי כמו טירון, הוא לראות תמונה לפני שאתה יוצא לפגוש מישהי. מי שכותבת שהיא מלאה היא כמעט תמיד שמנה, וכמעט תמיד יש סיבה טובה לכך שהיא לא כוללת תצלום בפרופיל. אני והאופטימיות המטופשת שלי: אחרי יום מתיש, מצאתי את עצמי על רגליים דואבות עם עיניים טרוטות, עומד לנצח קטן לפני הקניון המקומי של חור בשם קריית אונו, מרחק אוטובוס ממקום עבודתי הנוכחי בבורסה ברמת גן, ממתין למישהי שרק שמעתי.
"את יכולה לשלוח לי תמונה?" "יש לי רעיון. למה שלא פשוט ניפגש?" "סבבה". אידיוט. באתי רגוע ואופטימי. מדי כמה רגעים עברה מישהי רעננה וסקסית שהציתה בי את תקוותם של הארורים. הבטתי סביב במוכנות. נראיתי טוב. במרחק 15 פסיעות ממני חיכתה מישהי אחרת לדייט, בלונדינית בסוף העשרים תחילת השלושים, עם עיניים נבונות וגזרה רצויה. גם היא נראתה מעט חרדה, גם לה מישהו איחר. חבל שלא היא, חשבתי. ליד המעקה בצד אחד של הכניסה, גמלאי צה"ל חייכן וחצי-תמהוני בכובע מצחייה צבאי פנה אלי בשיחה ללא כל הקדמה, כאילו אנחנו ממשיכים שיחה קודמת.
הוא היה מהמקומיים הרכילאיים שטיפוסיים לישובים קטנים בהם הפרטיות מתה. הוא המשיך את השיחה שמעולם לא הייתה לנו בנושא בחורה שכרגע נכנסה לקניון, אחת שהסכימה להפוך דתייה למען אהובה, צעיר שחרחר ומכוער שהוריו דורשים מישהי מסורתית ושגם מביא לה מכות מדי פעם. "סנדי בר ויעל בר זוהר כלום לידה", אמר הרכילאי. "לא מבין מה היא מוצאת בו". כשהיא יצאה, הצביע: "זאת היא, תראה. עדיין הולכת כמו חילונית. דתייה אמיתית לא הולכת ככה". הוא צודק. היא עיכסה כמו פות על זוג רגליים. מעניין איך זו שלי תיראה.
המכר החדש שלי דיבר בקצב מכונת ירייה, כאילו שתק במשך חודשים. הוא גדל בקריית אונו, עוד מהמעברה. כולם מכירים אותו, הוא מכיר את כולם, והוא יודע מי עושה מה עם מי לכל אורך הרחוב. הוא ניסה לברר למי אני מחכה. הוא מכיר את כל הגרושות – ישנן אמהות גרושות אפילו בגיל 19. הוא גם יודע איזה מהן פסיכופטיות, והוא יוכל להגיד לי. איך היא נראית? לא יודע. נפגשנו דרך האינטרנט. אני מחכה. שיעזור לי, למה לא. "אם היא פסיכופטית, תן לי סימן," אמרתי. "תגיד... תגיד לי כן, כן, כן".
הבת שלו, בת 14, מדברת על בחורים כל הזמן. הם מסורתיים, ואשתו לא מרשה לילדה להיכנס לצ'ט, אבל הוא הרשה לה כשאמא ישנה. לפני שבוע הילדה התלהבה כשראתה כרטיס של בחור שאומר שהוא חובש כיפה. אבל אנשים משקרים בקשר לזהותם באינטרנט, הוא הזהיר – "עד כדי ערבי". הוא קיווה שתצא לי אחת טובה, כי אני בחור נחמד. וזה טוב שהיא מאחרת, הוא אמר, זה אומר שהיא רצינית.
עברתי לצד השני של הכניסה לקניון. נכנסתי פנימה – אולי היא התכוונה לשם? חיפשתי כניסה אחרת. חזרתי. 144 המקומי עמד ליד המעקה שלו עם אחד ממאבטחי הקניון. הם דיברו בחיוכים משועשעים, אני חושב שעלי. תחושת אסון החלה להתעורר במוחי ולהחליף את ההתלהבות, שהספיקה להתנקז דרך כפות הרגליים שלי, אשר עמדו מעל עשרים דקות בעיירה הזרה והעלובה הזו. החיוך הטבעי שלי הפך מאולץ, ופתאום הייתי מודע ליציבה שלי ולמתיחות חדשה בשרירי הפנים. האופטימיות פינתה מקום למשהו פחות שאפתני: תקווה לצמצום נזקים.
עוד ועוד מבטים סביב. הנה אישה שמנה ודוחה שעצרה לפטפט עם אישה אחרת הדוחפת עגלה. הפניתי את הגב אליה ואת פניי לשמי הליל: "בבקשה, אלוהים. רק לא היא". עדיין האמנתי שאני מתבדח, ושאין מצב שזה יהיה כזה גרוע. אבל גם זה סוג של חוק טבע.
אישה פנתה אלי בשמי. הסתובבתי.
כמובן.
מייד התחלתי לספור לאחור לקראת סוף הפגישה. החיים לא תמיד הוגנים: אני אעשה מה שצריך ואתחפף. "הי, מה נשמע?" החיוך שלי מת מיד עם לידתו. לא ניסיתי אפילו להעמיד פנים לעצמי שזה לא אסון.
כשנכנסנו לקניון, חברי בכובע המצחייה הצבאי סימן לי באגודלו שלוש פעמים. לא הבנתי: "כן, כן, כן"?
עלינו לבית הקפה. המלצרית הייתה חמודה. הזמנתי אחד ממשקאות הקפה שכוללים אלכוהול, ותוך העמדת פנים שאני סטלן, ביקשתי אקסטרה ליקר במשקה. במצבי התשוש ידעתי שאזדקק לעזרה כימית כדי להתמודד עם הקוקטייל הרגשי של אכזבה, טינה, אימה, וחוסר עניין ואיכשהו עדיין לצלוח את הערב. זה עבד.
היא הייתה שמנה באופן חזירי, פשוטת מראה, נוירוטית, אשת שיחה טובה, חרמנית עד כדי זנות מטונפת, ולפי המכ"ם המנוסה שלי, בעלת פוטנציאל פסיכיאטרי. היא דיברה בכנות גדולה וברהיטות, והודות לכך ולאלכוהול הנדיב הצלחתי אפילו ליהנות מהשיחה, באופן אינטלקטואלי ומנותק לחלוטין וללא כל עניין אישי. כהרגלו במפגשים מול אנשים מעורערים, המוח שלי הפך חד כתער ורגוע כפני אגם. פיתחתי מיקוד משובח. דיברתי מעט מאוד והיא דיברה הרבה מאוד.
היא הייתה מתוחה, אולי בעקבות הדממה וחומרת הסבר שלי. תוך רבע שעה היא סיפרה לי שהיו לה בעיות מעיים מהיום שלפני כולל גזים (ולכן היא לא יכולה להזמין מוצרי חלב), שהיא הזדיינה מהבוקר עם שלושה גברים (ומי הם ואיך היה), ושהיא מחכה לקבל תמונה טלפתית של הזין שלי, (יכולת ספונטנית שלטענתה יש לה). את כל אלו היא באמת אמרה. היא דיברה ללא הרף על החרמנות המטורפת שלה.
אם המצב היה הפוך, הייתי רוצח כל דייט ראשון עם נושאי שיחה כאלה. אבל הקשבתי לה בעניין, ברוגע, ללא שיפוט מופגן, וללא כוונה לגעת בה אפילו בקצה הזרת. אני לא פקיד סעד ואני לא בנזונה קפוא. אני באמצע: מפגשים כאלו הם עבורי מופע אקדמי, שיעור במין האנושי. אין להם קשר אישי אלי ולחיי, ולא התכוונתי לאפשר לקשר כזה להתקיים. ההומניות שלי התבטאה בכך שלא ברחתי ברגע הראשון, שהתיישבנו בבית קפה, שהקשבתי, וששילמתי בסוף את החשבון.
מסיבות של אמפתיה, גועל ומודעוּת למחלות זיהומיות, ידעתי שלא אתן לה לראות או לגעת בזין שלי, או לנשק אותי. למרות שהזנותיות שלה הדליקה אותי באופן בלתי רצוני מדי פעם, וכנראה הייתי עושה משהו אם היא הייתה הרבה יותר מושכת. אם היא הייתה יותר מושכת, מצד שני, יכול להיות שהיא לא הייתה כה מטורפת מייאוש.
בהמתנה לאוטובוס שייקח אותי חזרה לעולם החיים, היא אמרה שמה שהיה מתאים לה, ככה סתם, זה למצוץ לי. הודיתי לה על המחמאה. אין טעם לפרוש ידיים למרום ולשאול את הבוס הגדול למה המחמאה הזו לא יכלה לבוא ממישהי שהייתי רוצה. אין את מי להאשים. ביקשת תמונה? לא? הנה ההסבר שלך.
באותו לילה התחלתי עם קצינה מרשימה בירידה מהרכבת. היא דחתה אותי בקרירות יהירה, אך מייד לאחר מכן הפילה את הכרטיס שלה במבוכה. לפתע קלטתי, בחושים שהתחדדו בדייט ההוא, שחוסר הביטחון הוא אותו חוסר ביטחון. התגובה המיידית של שאט נפש התחלפה בהבנה. שלשום פגשתי מישהי שתמיד רציתי להכיר באוניברסיטה. הייתה לנו שיחה מפתיעה ביופיה, שאחריה ריחפתי במשך שעות. מאוחר יותר גיליתי שהיא לסבית. יום בצל, יום דבש.
(C) כל הזכויות שמורות ל-RAJARAJ |