פעם היתה ילדה קטנה והיא האמינה באנשים. היא בכלל האמינה בדברים כמו טוב לב וכבד את רעך וכמובך על תעשה לרעיך מה ששנוא עליך. אותה ילדה פעלה לפי צווים אלו ולכל מי שהיה סביבה, עזרה תמכה ונתנה מכל הלב שהגמול היחידי שלו ציפתה היה האושר בלעזור לאחר.

אבל היו אנשים, לא שוחרי כוונות טובות, שראו את תמימותה וחשבו רק איך לנצלה למען רווחם שלם. הילדה בתחילה לא ראתה, היא כהרגלה שמחה כל כך לתת ולהעניק, שהיא נתנה ונתנה.

אך אותם אנשים לא הכירו תודה ונעלמו.

הילדה נשארה בודדה ושאלה את עצמה: למה?

ולא היתה לה תשובה טובה.

אז היא התחילה לחשוב  והבינה כי יש אנשים בהם אין לבטוח.

חמושה בתובנה זו היא עטתה שריון של ציניות וחזרה בחזרה לעולמה. השריון עזר לה לסנן אנשים, אך לא הבטיח הגנה מלאה.

לאחר זמן מה ועוד כמה ניסיונות מרים, הא התחילה לתהות עד כמה השריון נחוץ ועד כמה מלאכת הסינון שלו היא טובה. אבל, היא חשבה, בלעדיו היא חשופה כולה. אז בלית ברירה היא מסתובבת בעולם עם שריון שיעילותו לא ידועה, מחכה לרגע בו תוכל להסירו.

פעם היתה ילדה קטנה, היום היא אט אט נעלמת....