תוצאות הבחירות מלמדות אותנו שמרכז הכובד של הפוליטיקה הישראלית נע ימינה. הקונצנזוס הרחב לגבי הקביעה הזו מפריך בקלות את הקולות הבודדים שטוענים עדיין שרעיונותיו של "השמאל" נטמעו ביתר שאת בקרב הציבור, שהפנים כביכול את רעיון "שתי מדינות לשני עמים". מערכת הבחירות  הוכיחה שהציבור הפנים את השימוש בכוח כדרך הפעולה המדינית המועדפת, את ההפרדה האתנית כפוליטיקת זהות ואת האקסיומות הנאו-ליברליות כמדיניות כלכלית. זה רחוק מאוד מרעיונותיו של כל "שמאל" שמוכר לנו.

אם נדמה את הפוליטיקה הישראלית  למצפן (הכוונה היא למכשיר הניווט) המבצע נגד החמאס עבד כמו מגנט. אם לפני הבחירות נהגנו (לפחות פורמלית) לקרוא לליכוד "ימין" לקדימה "מרכז" ולעבודה "שמאל", המגנט של עזה גרם למחוג המצפן לנוע ימינה. היום נאמר: ישראל ביתנו "ימין" (קודם "ימין קיצוני"), ליכוד "מרכז" (קודם"ימין") וקדימה "שמאל" (קודם "מרכז"). העבודה כך נראה, נותרה לא רלוונטית, ובימים אלו סביר להניח שתשב באופוזיציה.  

אלא שלו הייתי ליברמן, לא הייתי מייחל להתייבשותה של העבודה בספסלים האחוריים. למעשה, בבחינת תכנון לטווח ארוך (הכוונה היא למערכת הבחירות הבאה. בכל זאת, טווח ארוך במקומותינו הוא דבר יחסי) כדי שליברמן ימקסם את רווחיו, הוא צריך להתעקש שכל ממשלה בתמיכתו תכיל את העבודה כמפלגה הקטנה, ולא את ש"ס.

העבודה, שכרגע אפשר לקנות אותה יותר בזול ממניה של "ליהמן ברדרס", לא תקבל תיקים משמעותיים בקואליציה שכזו ותהווה עמוד תווך נאמן אם ליברמן ינקוט (זמנית כמובן) בטקטיקה פרגמטית (לפחות למראית עין) בתחום המדיני ובכל הקשור לערביי ישראל.

ממשלה כזו תשים לעצמה למטרה מלכתחילה לא להשלים את הקדנציה ותתפקד כ"ממשלת משימה" שתעביר שתי רפורמות שגם ליברמן וגם מצביעי "השבט הלבן" מפנטזים עליהן כבר שנים: העלאה משמעותית של אחוז החסימה (יותר מ5%) וברית הזוגיות. אם ליברמן ישחק בקלפיו נכונה, הוא יוכל לנסות לכלול את אותו שינוי יסודי בשיטת הממשל, בו הוא חושק, לכיוון של ממשל נשיאותי. בבחירות שיערכו זמן קצר לאחר מכן, השיטה החדשה והפחות ייצוגית תשחרר את המצפן שלנו מהמגנט, ומרכז הכובד הפוליטי יהיה במרכז. 

תשכחו מביבי. עם הישגים כאלו, ליברמן יוכל למצב את עצמו על חשבון או לאחר מיזוג עם הליכוד בתפקיד המועמד של "ימין-מרכז" מול המועמד(ת?) מ"מרכז-שמאל" לאחר שקדימה תתמזג לאחר דליפות ועריקות הכרחיות עם העבודה ומרצ.

במצב שכזה, עמדת הזינוק שלו לכיוון עמדת הכוח מספר אחת במדינה תהיה מתוך קונצנזוס רחב של הרוב הלא חרדי, וטובה לעין שיעור מיריביו מה"שבט הלבן", שהובסו בנשקם שלהם. 

אני יודע שקשה לדמיין את זה, אבל תנסו בכל זאת: במצב שכזה, איווט ליברמן יכול להפוך בעוד שנתיים להיות המועמד המוביל לראשות הממשלה והמדינה. 

ומה יהיה עם ש"ס, אתם שואלים? סביר להניח שחבריה יהפכו עם הזמן לקבוצת לחץ שתעשה לובינג במסדרונות הכנסת. כמו באמריקה.