כותרות TheMarker >
    ';

    מכּרִיוֹת האצְבּעוֹת

    שיטוט אמיץ בנבכי עצמי.
    בגילוי לב, בחולשה, בעליצות ובכאב.
    מביאה אותי אל המילים ומניחה אותן כאן,
    מקטעים מחיי.

    0

    זכרונות של מלחמה

    31 תגובות   יום שני, 23/7/07, 08:56

    כבר הייתה לנו טלוויזיה.

    אני חושבת שהסדרה ששלטה בטבלאות הרייטינג הייתה פולדארק, או אולי קו אונידין. עד היום אני זוכרת את נעימת הפתיחה.

    את פולדארק אהבתי כמו שרק ילדה יכולה לאהוב. איזה גבר מיוסר, השיער הכהה, העיניים האפלות, חולמות רק על הבלונדה ההיא שנשואה לאחר. מן המשכיות של היתקליף, לו לא היה מת.

    כבר אז צצה אצלי העובדת הסוציאלית. רציתי להציל אותו, לחבק אותו עד שיהיה מאושר. ורק כשקו אונידין החליפה את פולדארק, הסכמתי להיכנס למיטה בשעת השינה הקבועה. האהבה לא ניווטה שם את רצף האירועים ובעיני בת הארבע וחצי שהייתי זה לא היה שווה בלי אהבה.

    רומנטיקנית.

    ואבא שלי, שלא היה חסיד גדול של הקופסה הזו, נצמד אליה פתאום. ואז לבש מדים וארז תיק לא גדול והלך למלחמה. וגם נחום השכן הדתי נעלם ואמא אמרה שגם הוא הלך למלחמה.

    ואמא אפתה עוגיות. טונות של עוגיות. ממלאה קופסאות פח ירקרקות שהיו מצוירות עליהן עלמות ויקטוריאניות לבושות שמלות קרינולינה, מחזיקות שמשיות מלמלה לבנות וצועדות לאיטן בגנים מצוירים ירוק. ואל קרבי הקופסאות הייתה אמא שופכת עוגיות פריכות ויורדת לרחוב וזורקת אותן אל חיילים שמילאו קרבי משאיות שעשו דרכן אל החזית הדרומית.

    בחורות ויקטוריאניות וצברים מסוקסים בחזית המצרית.

    רק אמא שלי יכולה ליצור שילובים כאלה...  

    והיו אזעקות. ובאזעקה הייתי צריכה לתת יד לילדה של השכנים ולרדת למקלט.

     גרנו בקומה רביעית בלי מעלית.

    ואמא הייתה חוטפת את אחותי התינוקת ממיטתה, והייתה יורדת במהירות למקלט יחד עם אשתו של נחום, שגם לה הייתה תינוקת. וכל הדרך למקלט חידדתי את אזני לשמוע את טפיפותיה של אימי. להיות בטוחה שהיא מגיעה. מלחמה זה דבר מפחיד כשאת בת ארבע וחצי בלי אבא ובלי אמא, כי את לא ממש מבינה. וזה מפחיד גם כשאת אבא או אמא או בת שלושים ושמונה.

    כי את מבינה.  

    לגן המשכתי ללכת. צבענו פנסים של מכוניות בצבע שחור. הכנו חבילות לחיילים. מלאתי קופסת קרטון בממתקים ואמא הוסיפה את מה שחשוב- סיגריות, תחתונים, גרביים. ומכתב.

     גם במלחמה האחרונה הכנו חבילות לחיילים. אחותי ואני הלכנו לסופר, מלאנו עגלה בדברים, ביקשנו קרטונים וארזנו. משם לבית החייל בתל אביב. וגם שם זכרתי שלא שמים רק ממתקים. ובחור שהיה בסופר הסביר שצריך להוציא את כל השקיות ה"מרשרשות" כי ככה צריך. חיילוּת  הוא קרא לזה. ודאודורנט וג'ל לגילוח ותחתונים וגרביים של חיילים רק מכותנה שהיה עליהם מבצע בדלתא.

    את החבילות הללו שלחנו עם דמעות בעיניים.

    מהמלחמה ההיא אבא שלי חזר עטור זקן שחור סבוך.

    וחזר עוד מישהו מהמלחמה ההיא.

    הרצל חזר.

    מי שקיבל את החבילה שלי ובא לבקר וישר קיבל את הכינוי   

    "החייל של הדס".   

      

    והזכרונות הללו צפו בזכות יניב והפוסט שלו על המלחמה. 

     

    והתמונה שכותרתה היא "ילדי באר שבע מנופפים לשלום לשיירת החטיבה" נלקחה מ-http://test.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3151734,00.html  

    דרג את התוכן:

      תגובות (29)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/8/07 16:04:

      יפה ומרגש, ומעלה זכרונות, אצלי דווקא ממלחמת ששת הימים,  אבל גם דברים דומים, אבא שחוזר עם רובה גדול וכבד (צ'כי), וחיילים שהתמקמו בדשא של השיכון והקימו אוהלים, שוחות נחפרות באדמה וריח של אדמה לחה שזכור לי עד היום, וכן גם אזעקות

       

       

        26/7/07 10:30:

       

      צטט: הדס מצוי 2007-07-24 15:41:40

       

      צטט: מיכאל אלתרמן 2007-07-24 14:55:01

      צדיקה

      נראה לי שהתכוונת לשלוח לי את זה במיילקורץ

       

      אולי, גם..... את יודעת.... את קראת לי פחדן....

        26/7/07 10:12:

       

      צטט: המשורר מהבלוג השכן 2007-07-26 10:01:19

      אסוציאציות...

       

       

      תחילת שנת 1986

       

      המוצב הכי מזרחי של צה"ל בלבנון של יום אחרי הנסיגה ל"רצועת הבטחון".

       

      שלושה אוהלים על פסגה, גדר תלתלית מקיפה, שער-מוט-ברזל כדי שגם לנו יהיה ש.ג.

       

       

      ופעם בשבוע היינו מקבלים דואר.

       

       

      פעמים רבות, חלק מהדואר היה חבילות שארזו ושלחו ידיים קטנות של תלמידי בתי ספר יסודיים בכל מיני מקומות בארץ.

       

       

      מתוך שעמום, נהגנו לערוך הגרלה עוורת של החבילות. כמובן, עם המזל שלי, אני הייתי זה שאף פעם לא קיבל שוקולד אלא רק ערמות של סבון וקצף גילוח.

      ואז, בפעם הראשונה שקיבלתי חבילה "נורמלית", צורף אליה הפתק החביב מהילדה הקטנה שאיחלה לחייל הגיבור

       

      "שתזכה למות למען המולדת"

       

       

      אז אני ממש לא מתנצל בפנייך מ'. את בטח כבר אשה בוגרת היום, ולפני שנים שכחת שפעם שלחת לי חבילה, ואולי אפילו התאכזבת שלא קיבלת מכתב תשובה - בדרך כלל הקפדנו לשלוח מכתבי תודה לילדים.

       

      לא שלחתי תשובה.

       

      לא באתי לבקר.

       

      והתאמצתי מאד לא למלא את האיחול שלך.

       

       

      אבל אני בטוח שעל הדבר האחרון, תסלחי לי.

       

       

       

      זה כנראה יום של צמרמורות.

       

      אני שמחה שהאיחול לא התמלא.

      אסוציאציות...

       

       

      תחילת שנת 1986

       

      המוצב הכי מזרחי של צה"ל בלבנון של יום אחרי הנסיגה ל"רצועת הבטחון".

       

      שלושה אוהלים על פסגה, גדר תלתלית מקיפה, שער-מוט-ברזל כדי שגם לנו יהיה ש.ג.

       

       

      ופעם בשבוע היינו מקבלים דואר.

       

       

      פעמים רבות, חלק מהדואר היה חבילות שארזו ושלחו ידיים קטנות של תלמידי בתי ספר יסודיים בכל מיני מקומות בארץ.

       

       

      מתוך שעמום, נהגנו לערוך הגרלה עוורת של החבילות. כמובן, עם המזל שלי, אני הייתי זה שאף פעם לא קיבל שוקולד אלא רק ערמות של סבון וקצף גילוח.

      ואז, בפעם הראשונה שקיבלתי חבילה "נורמלית", צורף אליה הפתק החביב מהילדה הקטנה שאיחלה לחייל הגיבור

       

      "שתזכה למות למען המולדת"

       

       

      אז אני ממש לא מתנצל בפנייך מ'. את בטח כבר אשה בוגרת היום, ולפני שנים שכחת שפעם שלחת לי חבילה, ואולי אפילו התאכזבת שלא קיבלת מכתב תשובה - בדרך כלל הקפדנו לשלוח מכתבי תודה לילדים.

       

      לא שלחתי תשובה.

       

      לא באתי לבקר.

       

      והתאמצתי מאד לא למלא את האיחול שלך.

       

       

      אבל אני בטוח שעל הדבר האחרון, תסלחי לי.

       

       

       

        24/7/07 20:48:

       

      צטט: ד פ נ ה 2007-07-24 17:14:50

      קו אונידין,..העלית בי זכרונות, איזה גבר הוא היה בעיני:)

       

      איך זה שאת מרגשת בסוף, החייל של הדס, אותי מעולם לא ביקר חייל וגם לא שלח לי תשובה. מזל או גורל?

       

      כיכבתי אותך, בהנאה.

       

      דפנה

      תודה דפנה.

      ולגבי הרצל, אכן זכיתי אז, והוא היה החייל שלי הרבה זמן, אך כמו שהופיע כך התפוגג.

        24/7/07 20:46:

       

      צטט: allon002 2007-07-24 15:59:40

      קו אונידין...סוחרי ים אנגלים עזי מבט במאה ה-19

      כמה רחוק מישראל 1973

      ועוד יותר מישראל 2007

       

      את כותבת נהדר

      ( את באמת מחזיקה במשרת החלומות של ג'ורג' מסיינפלד?...) 

      כנראה שמה שמשותף לישראל של 1973 ולקו אונידין הם הגברים עזי המבט והנשים שנארו בבית.

       

      ו...כן, ביולוגית ימית, אבל נשבעת שזה לא כזה סקסי (-:

      יום אחד אכתוב על זה.

       

      ןתודה, וברוך הבא.

        24/7/07 17:14:

      קו אונידין,..העלית בי זכרונות, איזה גבר הוא היה בעיני:)

       

      איך זה שאת מרגשת בסוף, החייל של הדס, אותי מעולם לא ביקר חייל וגם לא שלח לי תשובה. מזל או גורל?

       

      כיכבתי אותך, בהנאה.

       

      דפנה

        24/7/07 15:59:

      קו אונידין...סוחרי ים אנגלים עזי מבט במאה ה-19

      כמה רחוק מישראל 1973

      ועוד יותר מישראל 2007

       

      את כותבת נהדר

      ( את באמת מחזיקה במשרת החלומות של ג'ורג' מסיינפלד?...) 

        24/7/07 15:43:

       

      צטט: הדס מצוי 2007-07-24 06:41:49

       

      צטט: process 2007-07-23 22:56:53

      הדס - הזיכרון האנושי הוא דבר משונה. לפעמים, מטראומות גדולות הוא משמר דווקא רגעים קטנים, שוליים לכאורה. ואז, כעבור שנים, כשבמקרה חווים שוב את אותם הדברים הקטנים, נוצר החיבור המדהים הזה הנקרא "אסוציאציה".

       

      כרגיל, כתוב נפלא.

       

      אורית ואבנר

      א ס ו צ י א צ י ה

       

      יש לזה מילה בעברית?

      שאלה מעניינת... במילון הלועזי-עברי של פינס משתמשים בביטויים מוזרים כמו "זיכרה" או "תיסמוכת". אני מציע שהאקדמיה ללשון של קפה דמארקר תאשר שימוש חריג במילה אסוציאציה.

        24/7/07 15:41:

       

      צטט: מיכאל אלתרמן 2007-07-24 14:55:01

      צדיקה

      נראה לי שהתכוונת לשלוח לי את זה במיילקורץ

        24/7/07 14:55:

      צדיקה

        24/7/07 06:47:

      מציאות לא מוכרת לי,

      זכרונות שאין לי מהילדות המפונקת שלי,

       

      אבל הצלחת לצייר מקסים את הסיטואציה,

      ולשניה, ראיתי כל הדמויות חולפות מול עיניי כמו בסרט יפה וישן...

        24/7/07 06:44:

       

      צטט: צביקה נדלר 2007-07-24 00:36:52

      כשהיינו ילדים שלחנו חבילות לילדים...

      קיבלתי בחזרה מכתב תודה מהחייל (מגולני... מחייך )

      בסוף הוא כתב לי שהוא מקווה שאני אף פעם לא יצטרך להיות במלחמה...

      אני כעסתי שהוא כותב את זה (איזה בן לא חולם גם להיות חייל גיבור עם רובה במלחמה..?)

       

      ואז... הרבה הרבה שנים אחרי...

      בלבנון...

      אני מקבל חבילה מילד חמוד...

      שרוצה גם להיות חייל גיבור...

      ומחייך לעצמי..

       

       יש את הספר הזה "המלחמה אוהבת גברים צעירים" ו" אמא, אני שונא את המלחמה"

       (יכול להיות שאינני מדייקת בשמו של השני). ועצובה מאד חברה שמחנכת ילדים לרצות להיות חיילים גיבורים.

        24/7/07 06:41:

       

      צטט: process 2007-07-23 22:56:53

      הדס - הזיכרון האנושי הוא דבר משונה. לפעמים, מטראומות גדולות הוא משמר דווקא רגעים קטנים, שוליים לכאורה. ואז, כעבור שנים, כשבמקרה חווים שוב את אותם הדברים הקטנים, נוצר החיבור המדהים הזה הנקרא "אסוציאציה".

       

      כרגיל, כתוב נפלא.

       

      אורית ואבנר

      א ס ו צ י א צ י ה

       

      יש לזה מילה בעברית?

        24/7/07 06:40:

       

      צטט: st_s 2007-07-23 23:21:06

      את מדברת על יום כיפור נכון?

      כי התמונה של הילדים מבאר שבע נראה לי מששת הימים, לא?

       

       

      וסליחה על הנוקדנות הזאת כי הפוסט מאוד ריגש אותי והעלה בי המון זכרונות (דווקא לא מקסימים כמו שכתבו כאן וממש לא מעוררי נוסטלגיה) ואז מצאתי את עצמי מתעסקת עם הפרטים הקטנים.

       

      ישקוט ליבך, אסתי, התמונה היא מיום כיפור. לפחות כך כתוב באתר ממנו לקחתיה. ואני מכירה את ההסתכלות והסדר של הפרטים כשנכנס משהו מטריד.

      את יודעת, אתמול הקראתי לאמא שלי את הפוסט, והיא חייכה. אמרה לי שיש לי עיניים שרואות את הדברים הכי לא נראים, וזיכרון שזוכר אותם.

      למה הזיכרון שלי נוסטלגי זו שאלה שמקננת בי לפעמים.

        24/7/07 00:36:

      כשהיינו ילדים שלחנו חבילות לילדים...

      קיבלתי בחזרה מכתב תודה מהחייל (מגולני... מחייך )

      בסוף הוא כתב לי שהוא מקווה שאני אף פעם לא יצטרך להיות במלחמה...

      אני כעסתי שהוא כותב את זה (איזה בן לא חולם גם להיות חייל גיבור עם רובה במלחמה..?)

       

      ואז... הרבה הרבה שנים אחרי...

      בלבנון...

      אני מקבל חבילה מילד חמוד...

      שרוצה גם להיות חייל גיבור...

      ומחייך לעצמי..

       

        23/7/07 23:21:

      את מדברת על יום כיפור נכון?

      כי התמונה של הילדים מבאר שבע נראה לי מששת הימים, לא?

       

       

      וסליחה על הנוקדנות הזאת כי הפוסט מאוד ריגש אותי והעלה בי המון זכרונות (דווקא לא מקסימים כמו שכתבו כאן וממש לא מעוררי נוסטלגיה) ואז מצאתי את עצמי מתעסקת עם הפרטים הקטנים.

       

        23/7/07 22:56:

      הדס - הזיכרון האנושי הוא דבר משונה. לפעמים, מטראומות גדולות הוא משמר דווקא רגעים קטנים, שוליים לכאורה. ואז, כעבור שנים, כשבמקרה חווים שוב את אותם הדברים הקטנים, נוצר החיבור המדהים הזה הנקרא "אסוציאציה".

       

      כרגיל, כתוב נפלא.

       

      אורית ואבנר

        23/7/07 21:54:

       

      צטט: solix56 2007-07-23 18:27:50

      המורה ניסים אלשייך היה סיוט עבורי עת למדתי בבאר שבע (.בשנה"ל תשכ"ד) אפשר להגדירו כ"נוקדן וצייקן" . והנה בלב המלחמה (יש פה כמה מגיבים שמתבלבלים באיזה  מלחמה מדובר)  כשאנחנו פלוגת 'במבה'    http://www.quimka.net/a.php?c=quimka&a=1375&rc=quimka

      באנו 'לנפוש' ברפידים . דווקא הוא וכליזמריו באים להנעים לנו את הזמן 

      אכן נשמע סיוט (-:

      ושמתי לבל למתבלבלים, ובכלל במלחמה המתבלבלת עדיין לא נולדתי...

        23/7/07 18:27:

      המורה ניסים אלשייך היה סיוט עבורי עת למדתי בבאר שבע (.בשנה"ל תשכ"ד) אפשר להגדירו כ"נוקדן וצייקן" . והנה בלב המלחמה (יש פה כמה מגיבים שמתבלבלים באיזה  מלחמה מדובר)  כשאנחנו פלוגת 'במבה'    http://www.quimka.net/a.php?c=quimka&a=1375&rc=quimka

      באנו 'לנפוש' ברפידים . דווקא הוא וכליזמריו באים להנעים לנו את הזמן 

        23/7/07 18:12:

       

      צטט: solix56 2007-07-23 16:55:38

      אחד הסיוטים של המלחמה היה  בביר גפגפה (רפידים) בחנוכה תשל"ד. כאשר המורה לזמרה מתיכון א' מבאר שבע  ניסים אלשייך הופיע בפנינו עם להקת ילדים (תזמורת הנוער)

      והחיה לי סיוטים מהעשור הקודם . רק יגאל בשן שהופיע אחריו קצת שיפר את המצב

      הרבה זמן לא באת.

      יופי שקפצת.

      ומה קשור הופעת מוזיקה לביר גפגפה?

        23/7/07 17:07:

      ששת הימים

      רזה בגן חובה

      רק אנחנו הגענו

      הגננת

      עבדכן ההורס

      ויונת הקטנה

      שעשתה קקי במכנסיים אותו יום

      זוכר...

      מתלבט

        23/7/07 16:55:

      אחד הסיוטים של המלחמה היה  בביר גפגפה (רפידים) בחנוכה תשל"ד. כאשר המורה לזמרה מתיכון א' מבאר שבע  ניסים אלשייך הופיע בפנינו עם להקת ילדים (תזמורת הנוער)

      והחיה לי סיוטים מהעשור הקודם . רק יגאל בשן שהופיע אחריו קצת שיפר את המצב

        23/7/07 15:52:

       

      צטט: מקס ביאליסטוק 2007-07-23 09:01:54

      למרות הכאב שכרוך בזיכרון של מלחמה, אני מקנא בך על שיש לך את פיסת הזיכרון הקסומה הזו...

      אתה, אני פשוט אוהבת אותך.

      שתדע.

        23/7/07 11:24:

       

      צטט: מלכת השלג 2007-07-23 09:31:31

      איזה יופי של פוסט.

      יפה שחיברת בין שתי המלחמות, כי לפעמים זכרונות ילדות, גם של דברים קשים כמלחמה, מצטיירים כמתוקים ותמימים. זהו טבעם של זכרונות.

      עכשיו בתור אנשים מבוגרים, זה הזמן שלנו לנקוט עמדה, וסליחה על הדברים כי הרי הפוסט אישי כל כך, אבל בלתי נמנעת המחשבה הזו.

      חיברתי.

      בעדינות, אבל חיברתי.

      ואין על מה לסלוח, משום ששום נוסטלגיה לא יכולה להווריד את שחור המלחמה.

        23/7/07 09:31:

      איזה יופי של פוסט.

      יפה שחיברת בין שתי המלחמות, כי לפעמים זכרונות ילדות, גם של דברים קשים כמלחמה, מצטיירים כמתוקים ותמימים. זהו טבעם של זכרונות.

      עכשיו בתור אנשים מבוגרים, זה הזמן שלנו לנקוט עמדה, וסליחה על הדברים כי הרי הפוסט אישי כל כך, אבל בלתי נמנעת המחשבה הזו.

        23/7/07 09:06:

       

      צטט: clip 2007-07-23 09:01:36

      היי הדס

      הסוף של הפוסט ריגש אותי עד מאוד .

      לרגע ניזכרתי בעצמי. חייל בסדיר המשרת

      בשטחים ובלבנון .מקבל חבילות עלומות

      עם דברים טובים וטעימים

      ארנון

      תמיד החבילות הללו נארזות ונשלחות באהבה. והיעד עלום והשולח עלום, אבל האהבה מורגשת.

      ואת הסיפור המקסים שלי ושל הרצל אספר פעם, ואולי גם אחפש אותו פעם.

        23/7/07 09:01:

      למרות הכאב שכרוך בזיכרון של מלחמה, אני מקנא בך על שיש לך את פיסת הזיכרון הקסומה הזו...

        23/7/07 09:01:

      היי הדס

      הסוף של הפוסט ריגש אותי עד מאוד .

      לרגע ניזכרתי בעצמי. חייל בסדיר המשרת

      בשטחים ובלבנון .מקבל חבילות עלומות

      עם דברים טובים וטעימים

      ארנון

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      הדס מצוי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין