| בחשבונות הנפש שקראתי עד עכשיו בעקבות המכה שספגה מרצ לא הייתה אף מילה חדשה. האחד אמר שמרצ לא הייתה מספיק חברתית, כמו שתמיד הוא אמר. אחר אמר שמרצ הייתה ביקורתית מדי על המלחמה, ואחר שעליה לצאת מהמחנה הציוני. אני מודה שגם אני לא אחרוג ממנהג זה. גם אני ידעתי את הסיבות לכישלון הצפוי בזמן מערכת הבחירות (למרות שגם אני לא צפיתי את מימדיו) וגם אני משוכנע שאילו ניתן לי הייתי מנהל מערכת בחירות מוצלחת בהרבה. היה מקום לתקוות שהמהלך שיזם ג'ומס להרחבת מרצ יביא לתוצאות. זה היה ניסיון להוציא את האגף היוני של העבודה ממפלגתו, ולהביא אותו לרשימה משותפת עם מרצ. הכישלון הראשון היה סירובם של ח"כים, כמו אופיר פינס או שלי יחימוביץ להצטרף למהלך. גם מנהיגי עבר של המפלגה כמו עוזי ברעם לא הראו מעורבות רבה. האישים שצורפו בסופו של דבר לא יכלו לסמל מעבר של אנשי מחנה השלום המתון אל מחנה השלום העקבי יותר. באותו שלב ג'ומס התראיין באחד מאמצעי התקשורת, ונשאל אם המטרה היא להעביר כמה מנדטים בתוך המחנה, מהעבודה ומקדימה, למרצ. הוא השיב שהוא רוצה להביא למרצ את אלה שנמנעו, את אלה שהצביעו לגימלאים. זה היה הגמגום שהוביל את מערכת הבחירות. תשובה טובה בהרבה הייתה, שאנו מעוניינים בניצחון מחנה המרכז שמאל, אבל שאין לנו אמון רב במנהיגיו, ושרק התחזקות של מרצ בתוך המחנה תגביר את הלחץ על המחנה להתקדם לשלום ולקדם מדיניות כלכלית-חברתית סוציאל-דמוקרטית. שברק, שלא פירק מאחז בלתי חוקי אחד, לא יעשה זאת, אם לא תהיה מרצ חזקה בממשלה. שרק מעמדת כוח נוכל להשפיע על תוכניות האוצר, אןלי אפילו לעמוד בראשו. הוא היה צריך להשיב שגם אם נגזר על מחנה השמאל-מרכז שלא להרכיב את הממשלה הבאה, מרצ חזקה תציב אלטרנטיבה לליכוד, ואילו העבודה וקדימה עלולות להצטרף לממשלת נתניהו. כישלונה של מרצ נובע מחוסר בטחונה. אם ראשיה לא היו בטוחים בכך שהצבעה עבורה עדיפה בהרבה על הצבעה עבור המפלגות האחרות במחנה, למה שהמצביעים לא יפלו אפיים בפני רוח הספין, שאולי יביא את לבני לשלטון. ועוד כמה הערות בעקבות הבחירות: 1.ה"פרימיטיביים" של ש"ס, והעולים החדשים מרוסיה, (שכידוע לא הפנימו מילדותם את עקרונות הדמוקרטיה) הבינו את כללי המשחק הרבה יותר טוב מהאינטליגנציה המתוחכמת של רמת השרון והרצלייה. עובדה. הראשונים הצביעו למפלגות הקרובות לליבם, והניחו שאלה ישתמשו בקולם בצורה הטובה ביותר, כדי להביא להרכבת ממשלה הקרובה להשקפתם, תוך השפעה מרבית בתוכה. רק האינטליגנציה הישראלית הייתה בטוחה שאם קדימה תקבל מנדט אחד יותר מהליכוד, ציפי תהיה ראש הממשלה. כך הם הכניסו לכנסת את המתנחל עתניאל שנלר ואת המועמדת האלמונית לרובם, אורית זוארץ במקום את זהבה גלאון ומוסי רז. אני שמח כמובן שקדימה קיבלה מנדט יותר מהליכוד. כך תיגמר האגדה שיש לשאלה מי קיבל יותר מנדטים איזושהי חשיבות2. גם העיתון לאנשים חושבים נפל ביום הבחירות לספין: "עד הרגע האחרון מרוץ צמוד לבני-נתניהו" זעקה הכותרת הראשית. כותרות המשנה הוסיפו, תוך הפרה די בוטה של החוק האוסר פרסום סקרים ביום הבחירות: "מה שהחל כמערכת בחירות משעממת נהפך בימים האחרונים לדרמה פוליטית מותחת. לפי התחזיות, הליכוד וקדימה יקבלו מספר מנדטים דומה". כאילו שהשוואת מספר המנדטים של הליכוד וקדימה יצר איזושהי דרמה. לא הייתה שום דרמה מחנה הליכוד הוביל בבטחה לכל אורך השבועות האחרונים שלפני הבחירות ובזה מסתכם הכל. 3. האם היה פה מהפך? המפה הפוליטית האמיתית כוללת שלושה גושים: הימין הקיצוני, זה שבגויים לא יתחשב, כולל את האיחוד הלאומי על שני פלגיו 7 מנדטים, ליברמן 15, ש"ס 11, יהדות התורה 5, ס"ה 38 מנדטים. בכנסת היוצאת היו לו 37. המרכז הלאומני הרוצה להמשיך בכיבוש, אבל גם לקבל תמיכה מארה"ב ואירופה. כולל הפעם שלוש סיעות (בפעם הקודמת נכללו בו גם הגימלאים) הליכוד 27, קדימה 28 והעבודה 13 כלומר 68. בכנסת הקודמת מנה הגוש הזה 67 מנדטים. הגוש המוכן ללכת לפשרה עם הפלסטינים (נניח על בסיס היוזמה הסעודית) חד"ש 4 רעם-תעל 4 בל"ד 3 ומרצ 3, ס"ה 14 בדיוק כמו בכנסת הקודמת. ההבדל הוא שבתוך הגוש הזה הסיעות שרוב מצביעהן ערבים עלו, ומרצ ירדה, אבל על כך בפעם אחרת. |