... תחנת הרכבת ברחוב ליברפול היתה עיסת הנייר הרגילה של קומות אוטובוסים, פטפטת אינסופית שמנהלים נהגי רכבות עם נוסעים, הודעות מיותרות כי הרכבות התחתיות פועלות כסדרן, כלומר מאחרות בגלל הצטברות עלי שלכת על הפסים, גשם שמרטיב מדרכות מכוסות במסטיקים, צעיפים מוגזמים ומעילי צמר שחורים, מתערבלים כולם עם צהובוני בוקר ותמונות רטובות של ויקטוריה בקהאם ושריל, לורד מנדלסון, הילארי קלינטון, בֶרֶק כמובן, בוריס ונחש ענק שהמאובן שלו נמצא סופסוף, כמחווה למאה שנה למותו של דארווין.

ובשובך מערים אחרות בתוך היבשת - שבהן אנשים יושבים על כסאות בדרך לעבודה ולא נדחסים לתוך קופסאות קלסטרופוביות ונועצים מבטים בחרטומי נעליים,

שבהן אנשים שותים את יינם במתינות ולא מגירים אל גרונם עשרה ליטרים של סיידר במהלך חצי שעה ומקיאים קארי על מדרכות.

שבימי ראשון בערב אנשים יושבים בבית ולא רצים כאחוזי תזזית - אתה עורך את ההשוואה הבלתי נמנעת.

גם שם יש מועדוני ענק של הומואים וסטרייטים גם יחד, רק שלא נותנים לתיירים להכנס.

ויש בהן גם מקומות משולבים של רוק כבד, סדנאות קעקועים, הגרלות, איזור למעשנים ותיירים, ולכאורה הכל טוב ויפה, רק שהערים הללו הן קונספירציה, הן לא באמת קיימות.

יש צוותים שלמים של אנשים שמקורם בתאילנד ויוון בעיקר, שלמדו לדבר גרמנית ומציגים את עצמם כמקומיים. וכשתייר ניגש אליהם ושואל אותם איפה המקומות הלוהטים עכשיו בעיר, הם מפנים אותו לאותם מקומות שמשלמים להם עמלה.

ויש את אלה שרוקדים במועדונים הללו ומדברים גרמנית וגם הם חלק מהקונספירציה, רק שאלו במקור מצרפת.

ויש שם שרירנים ענקיים, ערומים ממותניהם ומעלה, שמוכרים לך ספידים במסווה של אקסטזי בתור לשרותים.

וכשאתה חוזר הביתה ולא מצליח להרדם בגלל הספיד, אתה מבין שהכל קונספירציה אחת גדולה.

וגרפיטי, המון גרפיטי.