אני פיתום במופע-צד, מניע את שפתי בובת-הבשר הזאת. אין מאחורי השואו המצועצע חדווה ילדותית, זו עבודה ותו לא. ובעודי משעשע לרגעים את הקהל קצר-הרוח אני סובל, מחום הזרקורים, מהערות המבקרים, מציפיות הקהל. אך המופע חייב להמשך בכל מחיר, גם עם רגליים שבורות.

בתום המופע מחיאות כפיים מנומסות, הגיע הזמן למופע המרכזי. ואני נישא אל חדר ההלבשה, מתיישב שפוף. בליצקריג, זכרונות של מעשים שנותרו מהוסים והותירו בחדר ריח זימה, אותם ימי טריפות הדעת שלי ושלך בם לשונותינו חיללו את לשון הקודש ובגופינו טימאנו כל תם וטוהר, מותירים אחרינו שובל גס של חורבן. אותו הצדיק שעל שמו נקרא רחוב מגורינו היה אז מתהפך בקברו מצד לצד בראותו את מעללינו, זוג עובדי אלילים, את משתחווה לפני ואני סוגד לך.