פוסטים אחרונים
- לשמוע בפעם הראשונה- מיד- האומנם? 9/10/15
- הציור של שירה בגיליון עיניים 26/7/15
- שנה שאינך איתנו 18/6/15
- האנטישמיות חיה ובועטת 7/4/14
- הר של תקווה- חלום שהתגשם 11/2/14
- שנת 2013 המאתגרת והעמוסה 24/1/14
ארכיון
סיפורה של סבתי- אושוויץ בפעם השנייה
המסע ברכבת היה כה שונה מהמסע הראשון. הקרון לא היה דחוס, אלא ריק למחצה. הרכבת נעצרה והנשים המתינו בדממה. הדלתות נפתחו ורוח קרירה קיבלה את פניהן. "קדימה, לרדת!". הקולות היו כה מוכרים. שרלוט נחפזה לרדת ולהתחמק מהמכות, שהומטרו על ידי השומרים. היא העיפה מבט ברחבה, בחיילים העומדים, רוביהם בידיהם, ולידם כלבי-הזאב הנוהמים והחושפים שיניים, מוכנים לזנק בכל רגע. המראה היה כה מוכר ומצמרר. אושוויץ שוב. אושוויץ בפעם השנייה. לשם הן חזרו. "להסתדר חמש בשורה", הומטרה הפקודה. הנשים מיהרו להסתדר בשורות. הרוח הקרה חדרה מבעד למלבושיהן הדלים ושיניהן נקשו מקור. הן צעדו אל האיש, שאותו כבר פגשו בעבר. האיש נאה-התואר עם העיניים הקרות. שוב סלקציה. האישה, שהיתה המבוגרת ביותר בקבוצתה של שרלוט, ובתה עמדו מול ד"ר מנגלה. האישה הצליחה לעבור יחד עם בתה את הסלקציה הראשונה בשל מראיה הצעיר וגופה החסון. היא היתה האם היחידה בקבוצה, כי הנערות האחרות הופרדו מהוריהן כבר בסלקציה הראשונה. האיש העיף מבט על האם והחווה לכיוון הצד השמאלי. הזמן עשה את שלו. האישה, שהיתה בת 36 ושרדה את הסלקציה הראשונה, נראתה כעת מבוגרת ועייפה. העבודה הקשה והמזון הדל עשו את שלהם- העור הדלדל, עיניה איבדו את הברק והיא ירדה במשקלה. האם נידונה לצד השמאלי- למוות. את הבת הצעירה, שעמדה מחובקת עם אמה, שלחה ידו של ד"ר מנגלה לצד הימני. הבת, נערה בת 16, מיאנה להיפרד מאמה. "אנא, אדוני!", התחננה הנערה בגרמנית רהוטה, "אנא, אל תפריד בינינו". הגבר קר-המבט הפטיר קצרות, "שתיכן שמאלה". הן פסעו מחובקות אל הצד השמאלי, אינן יודעות, שהבת גזרה מוות על עצמה. שרלוט ואחיותיה ניצבו מול ד"ר מנגלה והוא שלח אותן לצד ימין. הן הצטרפו אל הקבוצה, שעמדה בצד הימני, והמתינו לסיום הסלקציה. שרלוט הבחינה, כי קבוצתה הצטמצמה עוד יותר. הרבה מהנשים לא היו עמן. השהות בפלאשוב והרעב עשו את שלהם. כולן איבדו קילוגרמים לא מעטים ממשקלן. שרלוט ראתה, כי בצד השמאלי היו המבוגרות, החולות ואלו שנראו רע, אך היא עדיין לא ידעה את המשמעות של הפנייה לצד שמאלי במחנה זה. - הנשים, שהתאספו בצד הימני, צעדו אדישות בשורות, מתבוססות בבוץ, אל המקומות המוכרים להן כל כך. רק לפני כחודשיים שהו שם, ממתינות בייאוש לבאות. "להתפשט!", ניתנה הפקודה, "להשאיר הכל כאן!". הנשים התפשטו. כמו שאר הנשים שרלוט הצטערה מאד, כשפשטה את שמלתה. כל החפצים הקטנים והשימושיים, שהספיקו להשיג מהפולנים במהלך שהותן בפלאשוב תמורת דברים יקרים כמו לחם, נשארו מאחור. כעת היו שוב עירומות וחסרי-כל. שרלוט רצתה רק לנסות לשמור את הכפית, שהיתה הכי חשובה לה בין החפצים, שהצליחה להשיג בפלאשוב. עם כפית, שבעזרתה אכלה מהסיר, היא הרגישה כמו אדם ולא כמו חיה. הכפית גם הגנה עליה מזיהומים, שהתפתחו אצל חלק מהאסירות עקב העברת הסיר מפה לפה. היא החליטה להסתכן ולהחביא את הכפית תחת בית שחייה. מבין ערימת הבגדים התגלגלו חפצים קטנים וביניהם מספריים קטנות, שמשכו את תשומת לבה של שרלוט. שרלוט נטלה את המספריים והביטה באחיותיה, "רוצות להסתפר?". הן הכירו את נוהלי המחנה אושוויץ. קודם גילוח כל שערותיהן ואחר כך מקלחת. השערות, שנגזרו בפעם הראשונה בהגיען אל אושוויץ, כבר הספיקו לצמוח לגודל של סנטימטר וחצי, אך הנשים ידעו, שיאלצו להיפרד מכל שערות ראשיהן. בתור הארוך אל הגילוח והמקלחת הן העדיפו להסתפר בעצמן. זו היתה סיטואציה אירונית, כי הן עדיין לא ידעו מה יקרה להן וכל מה שחשבו עליו היה להסתפר ע"י אדם מוכר. שרלוט נטלה את המספריים והחלה לספר את מרגיטה, אחר כך סיפרה את אנה ואז סיפרה את הנשים, שהתאספו סביבה ורצו להסתפר. היא סיפרה בזריזות. קצווי השערות, שכבר הספיקו לגדול ושיוו מראה אנוש, נשרו על גופה העירום. היה חם, הן הזיעו ושרלוט לא שמה לב, שקצוות השערות, שנשרו על גופה הלח, גרמו לגירוי בעורה. נערה אחרת סיפרה אותה. היה להן זמן להסתפר, בעודן ממתינות בתור. העיסוק בכך העביר את הזמן והשכיח מהן את הפחד והחששות. כשסיימה שרלוט, היא הטילה את המספריים הצידה. לאחר שעות המתנה בתור גולחו כל שערות גופן על ידי אסירים והפעם שרלוט לא חשה בושה, כשגבר זר גילח את שערותיה. אחרי הגילוח הן הוכנסו למקלחות. לאחר המקלחת הן קיבלו בגדים. השמלות נזרקו אליהן בלי לבדוק, אם המידה מתאימה. כל אחת קיבלה שמלה מתוך ערימת בגדים. שרלוט קיבלה שמלה ארוכה ושחורה. היו נשים בנות מזל, שזכו לקבל שמלה, שהוסתרו בה זהב או דולרים, והן ידעו, שיוכלו אחר כך להחליף את האוצר שהתגלה עבור לחם. הן הוצאו החוצה והועמדו חמש בשורות. שרלוט, שתי אחיותיה ועוד שתי נשים מהקבוצה עמדו בשורה הראשונה. חייל ס.ס הביט בהן. "לאן אתן רוצות ללכת?", הוא גיחך. הן שתקו. "אתן רוצות ללכת ישר או לפנות לשם?", חייל הס.ס הצביע על הארובות. הוא צחק עליהן והן לא הבינו את משמעות דבריו. הן היו אדישות לשאלותיו. לא היה להן אכפת לאן ייקחו אותן. "לא משנה", השיבו לו בגרמנית. - הן נלקחו לצריף מס' 21 בלאגר A, רחוב גדול שהכיל הרבה צריפים, שניצבו בשורות ובטורים. בכל צריף שוכנו יחד אלף אסירות. לאורך שני הקירות הפנימיים של הצריף היו דרגשים תלת קומתיים, הבנויים מקרשים. בכל יצוע, שהיה בגודל של מיטה זוגית, ישנו עשר נשים. הן שכבו כמו סרדינים צפופים ודחוקים. רק באמצע הצריף היה מקום להתהלך. למחרת היה מסדר. הנשים נדרשו להתפשט לבדיקה רפואית. הן עמדו עירומות, מולן עבר אדם, שהיה כנראה אחד מרופאי המחנה, והעיף מבט בהן. מדי פעם היה נעצר הרופא, מצביע על אסירה. הנערה, שעליה הצביע, נטלה את שמלתה ופסעה קדימה, מצטרפת אל הקבוצה של הנשים, שנראו חולות. שרלוט ואחיותיה עמדו עירומות, רועדות מקור. הרופא עבר מולן. הוא נעצר מול שרלוט, סוקר אותה. "צאי", אמר, כשידו מצביעה עליה. שרלוט יצאה מהשורה, כשרגליה כושלות, והצטרפה לקבוצה של החולות. היא העיפה מבט על גופה העירום וראתה לראשונה את הפריחה האדומה. שרלוט הצטמררה. זו היתה הפעם הראשונה, שהופרדה מאחיותיה הצעירות. היא היתה מבועתת. |
תגובות (63)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לא התקמצנתי... זה פוסט ישן שהוקפץ כנראה בגלל יום השואה. פוסט זה היה חלק מפוסטים רבים שכתבתי על אודות סבתי בשואה. תיעדתי את כל הסיפורים גם דרך הבלוג ואני גם כעת עובדת על כתיבת ספר ומקווה להוציאו לאור בעתיד. ואת צודקת- לעולם לא נבין איך זה, כי לא חווינו את זה וכמו שסבתי אמרה לי: מקווה שלעולם לא תדעי מה זה.
אכן אסור לשכוח
וזו הסיבה שתיעדתי את קורות חייה של סבתי.
היתה חומת שתיקה. גם הוריי לא ידעו דבר על תקופת השואה.
כשהייתי ילדה, סבתי החלה לשתף אותי. היא נפתחה וסיפרה לי את כל קורותיה.
תיעדתי את כל הסיפור למען הדורות הבאים.
תודה לך על מילותיך הנוגעות ללבי.
גם אני משתאה מכל ניצולי השואה שמצאו את הכוח והתקווה להתחיל הכל מחדש.
סבתי תמיד חששה שיום יבוא ויחשבו שהשואה זה סיפור דמיוני.
אני כעת באמצע כתיבת ספר על קורות המשפחה כי חשוב לי לתעד שהדורות הבאים יזכרו ולא ישכחו את מה שהיה.
תודה על ביקורך.
לא תמיד צריך מילים.
אין מילים.
זה מה שמפחיד- שישנו רוע והוא עדיין קיים.
כמה כמה עצוב.
והעוול האכזרי כל כך מכעיס.
אני תמיד תמהה על כמה אדם יכול להיות אכזר.
תודה ששיתפת אותנו בקורות הוריך.
חשתי צמרמורת בקוראי את הסיפור של הוריך, שדומה לסיפור של סבתי.
אכן מי שהיה חולה ונלקח, בד"כ לא שב.
לכן רבים מהחולים ניסו להעמיד פנים שהם בריאים עד שכשלו או לא יכלו לסבול יותר את מכאוביהם.
תקרא את הפוסט שאכתוב בקרוב ותגלה כיצד סבתי ניצלה מגורל המר שחיכה לחולים.
ורד
סיפורה של סבתך מוכר לי .
סיפורה של אימי די דומה .
אמא הייתה במחנה C צריף 28 במחנה ביקנאו .
אמא הגיעה לאושויץ ביום שני של חג השבועות בשנת 1944 יחד עם הוריה ואחיה בן ה-8 ולא הוסיפה לראותם עוד ....
סיפורי הסלקציה שסיפרת זהים לאלו ששמעתי מפי אמא ועוד הוסיפה שהיו עומדות במעמד זה נשים עירומות בקור המקפיא וצובטות את הלחיים החיורות על מנת שתעלה בהן מעט אדמומיות .
אינני חפץ להוסיף כאן מן הסיפורים שהיא סיפרה לי אבל אפשר לכתוב על כך גם ספר .
גם אבי הגיע לאושויץ באותו משלוח יחד עם אמא , הם היו בני 18 בהגיעם לאושויץ - בני דודים .
אבא סיפר שהפרידו אותו ואת אביו משני אחיו הצעירים ואחותו ואימו ובסלקציה כשעמדו מול ד"ר מנגלה הוא הפנה את אבי לצד אחד ואת סבי לצד השני .
אבי ביקש בגרמנית להיות יחד עם אביו .
וד"ר מנגלה ברוב חסדו הפנה גם את אבא לאותו צד עם סבי .
הם עברו יחד כמעט את כל המלחמה עד שסבי נפצע מרסיס באחת ההפצצות של בנות הברית .
הוא ביקש ללכת למרפאה אבל אסירים אחרים שכנעו אותו לשאת את הכאבים ולהמנע להגיע למרפאה משם לא חוזרים .
לאחר כמה ימי יסורים לא יכל לשאת עוד את הכאבים ופנה למרפאה משם לא חזר יותר .
אבי שוחרר ע"י חיילי צבא ארה"ב ששיחררו את המחנה בגיל 19 שוקל 40 ק"ג .
לאחר ששומעים את העדות הזו, לומדים להעריך כמה שפר מזלנו.
איננו יודעים להעריך את מה שיש לנו- את המיטה החמה, קורת הגג, האוכל והכבוד העצמי.
לפעמים העולם מתהפך והכל נגזל. זה מה שקרה לסבתי ולהרבה יהודים מאירופה.
אכן קשה ועצוב
את מביאה אלי רומו של עולם.
את מה שחשוב באמת.
ואני מרגישה כמה קטונתי.
בלתי...
* בדמעות.
תודה גם לך.
תודה ורד.
מחכה להמשך.
מבינה את הקושי לקרוא.
חכי לפוסט הבא. היא לא תגיע אל המפלצת. בהחלטה מהירה שביצעה שינתה את גורלה.
תודה לך על הפרגון.
אני מאד אוהבת ומעריצה את סבתי. היא אישה מיוחדת במינה.
כולנו היינו רוצים שזה יהיה אחרת.
הלוואי שהיה אפשר לשנות דברים
תודה על החיזוק. זקוקה לכך, כי לא פשוט לכתוב ולקרוא שוב מחדש את הזכרונות הכואבים.
תקופה ארוכה התעסקתי בנושא של השואה בעקבות הסיפורים של סבתי ובסופו של דבר באיזשהו שלב נאטמתי והדחקתי. אז התרחקתי מהנושא. כעת מרגישה שחשוב לפרסם את כל העדות החשובה. סבתי כבר אינה בחיים, אך העדות קיימת ולא תישכח.
תודה לך.
הגרמנים ביצעו פשעים מחרידים, שקשה לעכל אותם.
מה שהכי מזעזע, זה היה מנגנון רחב שהקיף גרמנים רבים ששיתפו פעולה עם הזוועה.
אכן מאד כואב.
הכבוד שלהם נרמס. בשנייה אחת החיים שלהם התהפכו. מבני אדם הפכו לחסרי משמעות, לסתם מספר שיכול להיעלם בהינף יד.
באותה תקופה הרגשות שלהם נעלמו. הם נאטמו ואיבדו כל רגש.
לא פלא, שלרבים מניצולי השואה נותרו צלקות נפשיות, שהתקשו להגליד.
אוי ורד יקירתי, סבתך הגיעה אל המפלצת הזאת!!! נורא ואיום ונורא!!!
אין לי מילים יקירתי
קשה לי להתמודד על הכתוב כרגע.
תודה ו*
לאה HALINKA
זה באמת קשה מאד לכתוב ולתעד את כל הזכרונות.
למרות שמכירה בע"פ את כל הזכרונות, עדיין הקריאה והכתיבה מחדש כואבים ומצמררים.
אך מרגישה שחשוב לעשות את זה. לזכור את העבר ולהמשיך הלאה. לזכור שאנו עם חזק.
תודה לך.
ואני כבר הספקתי להתאהב קצת בשרלוט, ומקווה כל-כך שזה יסתיים בטוב.
מחכה כבר להמשך.
את כותבת נפלא.
מאד חשוב לתעד ולזכור.
זה קרה ואסור לשכוח.
תודה.
כואב ומחריד.
זוועה שלא ניתנת להבנה.
סבתי בעצמה סיפרה לי, שלמרות שהיו שמועות על מה שקורה, הם מיאנו להאמין שהשמועות נכונות.
ארץ ישראל אז לא היתה כלל אפשרות סבירה. סבתי סיפרה לי על משפחה שבחרה לעזוב לישראל וכל תושבי העיר ריחמו על אותה משפחה שהולכת לארץ נידחת ומסוכנת ולא ידעו כי בקרוב מאד הם בעצמם יהפכו למסכנים.
הם ראו את עצמם כחלק מאזרחי המדינה (הונגריה) אך השואה הוכיחה להם שטעו בגדול. הם שילמו מחיר מאד יקר וכבד על ההתפכחות מהאשלייה. אפשר גם לומר שאילולא השואה, לא בטוח שהיתה קמה מדינת ישראל.
כאילו הייתי שם, איתה.
קוראת ומבקשת שיהיה אחרת.
איזה סבל נוראי.
ורד יקירתי.
הייתי באושוויץ- גיהנום עלי אדמות, במסגרת מסע בני נוער מבית ספרי לפני כמה שנים.
הצריף היחיד שנסגר הרמטית ונאטם שם, אין בא ואין יוצא, הוא הביתן של ד"ר מנגלה.
המילים שלך החזירו אותי אחורה, אל מה שראיתי כ 60 שנים אחרי. האמת שמכל מיני סיבות, כנראה שהדחקתי את אותו שבוע בפולין הקרה, היפה, האכזרית.
וכעת הדמעות מציפות את עיניי. שוב.
אני אחוזת התרגשות וחרדה כאחד להמשיך לקרוא.
מחזקת אותך בכתיבתך ואותנו- בקריאתנו.
תודה,
דינה
תודה שבאת לקרוא.
פוסט נוסף על סבתי בדרך. לא קל לקרוא ולא קל לכתוב...
תודה, שאת מלווה אותי לאורך כל הסיפור.
תודה. שיהיה לך שבוע נעים.
הפעם הגיעו אל הגיהינום של אושוויץ.
הם בכלל לא ידעו את המשמעות של צד שמאל/ימין.
רק אחרי המלחמה הבינו את המשמעות.
בכל מקרה גורל אכזרי חיכה לאלו שהגיעו לאושוויץ.
זו היתה המציאות המצמררת והאיומה של סבתי.
כואב עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר של כבוד האדם, ורד יקרה שלי.
כשנגמרת כל הבושה האנושית, נגמרות המלים הדלות שלי,
נשאר רק הכוכב הקטן, המתבייש בשם כל שפלותו של העולם. *
אני מודעת לכך שזה תהליך רב עוצמה
וכל כך לא קל בכלל לשבת ולכתוב את כל
הזכרונות האלה, דורש כל כך הרבה
תעצומות נפש
אך אני מאמינה שאת מביאה מרפא לדורות
הבאים של משפחתך.
תבורכי
להמשיך ולתעד לדורי דורות--*פוזית
זועה...
גורלו של העם היהודי
נתיב היסורים.
אין משפחה אחת בישראל שלא היו בה קורבנות
שלא ניצלו מן הכורת.
באותם ימים שלפני פרוץ מלחמת העולם השניה
נשלחו שליחים מן הארץ לשכנע יהודים לעלות ארצה
להיות חלוצים, אך לא היתה הענות רבה, היהודים
היו נאמנים לארצות מוצאם, ולא חשבו שיאונה להם רע.
במהלך רוב המאה ה-19 מרבית היהודים חיו באירופה. בשנת 1880
היו בעולם 7.75 מיליון יהודים כאשר 6.86 מיליון מהם התגוררו באירופה.
גלים של פרעות ופוגרומים שהחלו בסביבות 1880 גרמו לגלי הגירה.
במהלך כ-30 השנים עד מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914,
עזבו את אירופה 2.4 מיליון יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הספיקו
עוד כמיליון יהודים לעזוב. מרבית העוזבים נהרו לארצות אמריקה, בעיקר
לארה"ב, דרום אפריקה וגם לארץ ישראל הגיעו כמה מאות אלפים
1. במהלך קרוב ל-60 שנה עזבו את אירופה כ-3.4 מיליון יהודים.
2. רק חלק קטן מזרם המהגרים הזה הגיע לארץ ישראל.
יחד עם זאת כדאי לשים לב שעל אף המצוקה קצב ההגירה,
של כ-73 אלף יהודים בשנה עד שנת 1914 ושל כ-40 אלף עד
מלחמת העולם השנייה, לא מנע גידול משמעותי באוכלוסיה היהודית
באירופה. למרות גלי ההגירה לאוכלוסיית היהודים באירופה נוספו
עוד כ-2 מיליון בני אדם. התוצאה הייתה שערב מלחמת העולם השנייה,
ערב השואה, התגוררו באירופה למעלה מ-9.7 מיליון יהודים.
אם מורידים מן החשבון הזה את יהודי רוסיה ובריטניה מתקבל שכ-6 מיליון
יהודים נותרו בארצות שבמהרה נכבשו על ידי הצבאות הנאציים, אליהם
נוספו אלפי יהודים שהיו בחלקים המערביים של בריה"מ מאז שפלש הצבא
הנאצי ביוני 1941.
[תקציר אינטרנט]
מכל זאת - המשפט הידוע "מה שרואים מכאן לא רואים משם" מוכיח
שרחוק מאירופה ראו את הסכנה המתקרבת, ולא הצליחו להעביר את
המסר במלוא עוצמתו.
ולב כולנו מבכה היום את התוצאה.
לאה
אין מילים ורד
כל המילים שלך הן
ורד -
מ צ מ ר ר !!
תודה
}{
המשך התלאות הזוועתיות - נורא ומזעזע
לא בטוחה אם היה עדיף להשלח שמאלה או ימינה....
במיוחד אם הן נפלו תחת ידו של האכזר באדם - מנגלה....
ורד איזה תאור מצמרר וואו