היקפתי ברגל את אגם בלד היפהיפה שבסלובניה. מזג האויר היה אפרפר והרומנטיקה היתה באויר.

ואז, ממש ליד מלון מפואר מול האי עם הכנסיה שבמרכז האגם, עמד לו הספסל הזה.

ישב עליו מישהו וכשהתקרבתי, הסתבר שזה איש מבוגר. כנראה נכה, כי היו לידו קביים.

הוא ראה אותי ואני אותו ושנינו הבטנו באגם.

מכבדים את הפרטיות של המבט מרחיב הלב הזה.

אחרי כמה רגעי שקט, הוא אמר : "את יכולה להניח את התרמיל על הספסל. זה לא מפריע.

אני יודע שאנשים לא רוצים להפריע לזקנים. במיוחד כשהם נכים ועייפים".

ציחקקתי קצת ואמרתי שלא רק נכים עייפים.

כשהתיישבתי, כבר דיברנו על הנוף והסביבה.

על ההליכה שלי ועל הישיבה שלו.

אחר כך כבר דיברנו פוליטיקה ואני סיפרתי שעלי להזדרז, כדי לתפוס אוטובוס, בדרך הארוכה שלי מבלד לרומא.

"אין צורך", הוא אמר. "את נחמדה ואשמח אם תשארי איתי עוד כמה שעות, כי גם אני בדרך לשם. עוד 20 דקות יגיע הנהג ויקח אותנו לשדה התעופה. משם, נטוס לפיומיצ'ינו".

"אבל אין לי כרטיס טיסה", ניסיתי להסביר. "תכננתי לשוט במעבורת, כי זה יותר זול.."

"במטוס שלי, את לא צריכה כרטיס..", הוא ענה לי בחיוך.

ובערב, אחרי ארוחה מצויינת באויר, עם שמפניה כמובן, כבר הייתי ברומא.

מזל שהיה מקום פנוי באכסניה שבה הזמנתי מקום ליום שלמחרת.