כותרות TheMarker >
    ';

    Erato: המוזה של שירת האהבה

    0

    אהבת פיגמליון

    111 תגובות   יום שני, 16/2/09, 00:05

    לכבוד יום האהבה אפשר היה לספר כאן סיפור אחר. כמו למשל את סיפור האהבה הגדול של כל הזמנים מן המיתולוגיה, הסיפור על ארס, אל המלחמה וונוס. סיפור על אהבה ותשוקה גדולה עוד יותר, אבל כבר כמה זמן שרוצה לספר לכם את הסיפור על פיגמליון. 

     

    פיגמליון היה פסל מוכשר, שניתק כל מגע עם נשים בגלל התכונות הרעות שלהן, לדעתו. יום אחד הוא גילף משנהב צחור כחלב דמות של אישה יפיפייה. היא היתה התגלמות כל מה שאהב ובכשרונו כי רב, הוא הצליח ליצור בחומר את שאצר בדמיונו והתאהב בה מיד. הוא הכניס אותה אליו למיטה, נגע בה בידיו, נשק לה בשפתיו, הצמיד אותה אליו, אך היא נותרה קרה כאבן. היא לא נענתה אליו, ולא עזרו בגדי הארגמן הפיניקי שהלביש אותה, המתנות ששם לרגליה, שירי האהבה והחיבוקים שהרעיף עליה. ונוס שראתה את אהבתו הנואשת של פיגמליון ליציר דמיונו ושמעה את בקשתו כי תשלח לו אישה בדמותה, החליטה להענות לרצונו. כשחזר הביתה, ונשק לפסלו, הפסל לפתע זע, הדמות פקחה את עיניה, נענתה לנשיקותיו והתמסרה לחיבוקיו. איבריה התרככו מולו ואט אט היא התמסרה לו כולה.

     

    בסיפור של אובידיוס (מטמורפוזות, ספר 10) נולד מתוך אהבתם הבן פאפוס, שעל שמו קרויה העיר פאפוס שבקפריסין, אחד ממוקדי הפולחן החשובים של האלה ונוס בעת העתיקה.הסיפור המיתולוגי לא מתעסק בסוגיה של מה קרה אחרי. כיצד המשיכה אותה אהבה שבין האמן לתוצר דמיונו שקרם עור וגידים? עד כמה היה לאותה אישה (המכונה לעיתים גאלאתיאה) גם אופי משלה, שלא תמיד תאם לציפיותיו של זה שיצר אותה? איפה עובר הגבול בין מה שחשב שיש בה לבין מה שהיתה באמת?

     

    דווקא המחזות המודרניים יותר לסיפור התעסקו בחלק מן הבעיות הללו, של המשכיות אותה האהבה. בכולן עולה מוטיב האכזבה או ליתר דיוק הפער הגדול בין הדמות שנוצרה במחוזות הדמיון של האמן לבין הדמות שהיא באמת כאישה חיה ונושמת. באחת מהן (האופרטה "גאלאתיה היפה" מאת פרנץ פון זופה von Suppé, 1865) מבקש פיגמליון שהאישה תחזור להיות שוב אבן, כי

    התרחקה מאוד מהמודל אותו יצר ואהב. לסיפור הזה יכולות להיות גם תובנות עכשוויות והעולם הוירטואלי, מעצם היותו בלתי ממשי, יכול לזמן לעיתים תהיות שכאלה.

     

     

    בתמונות של האמן ג'רום (Gerome), אמן מן הזרם האקדמי של הציור הצרפתי במאה ה19,

    מתואר אותו רגע מופלא שבו הפסל נעור לחיים מתוך האבן עם הנשיקה. שימו לב כיצד מבטא האמן את הפחת החיים בגוף, כך שהרגליים עדיין בצבע השיש, לבנות כשלג ואילו פלג הגוף העליון חי, נושם וורדרד. כל תמונה היא יפה בפני עצמה, אך יש עניין מיוחד בצפייה באותו הפסל, ובאותה סיטואציה מלפנים ומאחור. רק הסטודיו של האמן משתנה בכל אחד מהציורים ואם אתם בהכרח רוצים ניתן למצוא עוד מספר הבדלים.

    דרג את התוכן:

      תגובות (111)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/8/10 23:11:
      סיפור יפה וההשלכות על הכאן ועכשיו גם הן מענינות ,

        15/4/10 18:14:


      " יש אנשים עם לב של אבן..

      יש אבנים עם לב אדם.."

        24/7/09 18:41:

        "ריחוק אסתטי"

       

      זה אותו הריחוק שנהוג לחשוב  שחשוב מאוד שיהיה לאמן על יצירתו.

      הוא זה שמאפשר לראות את היצירה באופן יותר אובייקטיבי ושקול, 

      איך לפתח אותה,  היכן ישנן טעויות  והאם היא גמורה.

       

       אחת הסיבות שאמנים אוהבים לעבוד על כן ציור בעמידה, כי זה מאפשר להם להתרחק מהציור

      ולהתבוננן בו "מבחוץ". 

       

      כשאין לאמן ריחוק אסטתי , הוא מאבד את השיפוטיות , מאבד את הביקורת העצמית שלו , מתערבב עם היצירה שיצר,

      ולעיתים התוצאה יכולה להיות מאוד פתטית .

       

      כמובן שלפיגמליון לא היה כל ריחוק מהיצירה שיצר,

      ופיגמליון מסמל מאז ומתמיד את המצב הכי קיצוני שהעדר הריחוק יצר , עד כדי פתולוגיה.

       

       

        14/6/09 21:22:

      "התרחקה מאוד מהמודל אותו יצר ואהב. לסיפור הזה יכולות להיות גם תובנות עכשוויות והעולם הוירטואלי, מעצם היותו בלתי ממשי, יכול לזמן לעיתים תהיות שכאלה."

       

       כל כך כן ונכון(:

        18/4/09 21:11:


      הסיפור הקדום עצר בדיוק במקום בו הפנטזיות אינן נתקלות בקשיי המציאות. זה היופי שבו.

      ההתאהבות והתגשמותה (הפיכתה מגשמית למוחשית) הם החלק המרגש ביותר בסיפורי אהבה. כל מה שמתרחש לאחר מכן הוא תהליך המביא את החלום לפגישתו עם המציאות. לעתים פגישה מרנינה ומתעצמת ולעתים מאכזבת ומתפוגגת.

       

      תודה על הארת העיניים.

        18/3/09 20:00:

      את כותבת מקסים !!

       

        3/3/09 17:56:


      סיפור מרגש ותמונות נפלאות.

      תודה!

        25/2/09 23:11:

      יש סרט אנגלי נהדר עם מיקל קיין הגדול ואיזו נערה בספריה, משהו כזה, אשר גם בנוי לפי אותה תבנית, ובהחלט מזכיר את גבירתי הנאווה. שכחתי את שם הסרט.
        25/2/09 13:55:
      אהבתי מאוד, תודה :-)

      * יפה ומאלף.

       

      בעיני לספור על פגמליון יש כמה פנים.

       

      התאהבות בדמות שאתה עצמך יוצר, אפיינית ל"פריק של שליטה", זו לא אהבת אמת אלא משהו עם ניחוח נרקסיסטי...

      :))

        24/2/09 08:51:

      מקסים ומחכים,

      מאד נהנת לקרוא אותך.

       

        23/2/09 22:53:

      צטט: צלילי הלב 2009-02-16 23:02:32


      יפה:)

      גם חלק מרגש האהבה שאנחנו חשים אל אהובינו  שלנו הוא נובע מאיתנו,

      במה שאנחנו מתאהבים למעשה,

      מה שאנחנו מדמיינים ,

      ולפעמים חיים גם במין מציאות דמיון כזה:)

      זה טבעי כל עוד שזה לא מתנגש ושונה לגמרי מהמציאות

      מרתק יקרה

      כהרגלך

      נשיקה

       

      כל כך נכון וחכם מה שאמרת, מזדהה מאוד, הרבה תודה, נשיקה חזרה.

       

        23/2/09 22:49:

      צטט: lemira 2009-02-16 22:59:43


      סיפור מקסים שעיקרו מופיע בהרבה מאוד יצירות.

      אחת היצירות המיוחדות והאהובות עלי היא

      "כשאנו המתים נתעורר" מאת הנריק איבסן.

      מירה

      תודה מירה, לומדת ממך הרבה.

       

        23/2/09 22:48:

      צטט: פ ר י @@@ 2009-02-16 21:29:38


      בטח יש הבדלים בתמונות , איך אפשר לעמוד באותה פוזה כל הזמן ?
      :)))))  יופי של פוסט }{

      צודקת...רק תחשבי על המודליסטית הזו כמה היתה מסכנה לעמוד ככה כל כך הרבה זמן....

      מעניין מה קיבלה בתמורה?

       

        23/2/09 22:47:

      צטט: אנימל אינסטינקט 2009-02-16 20:28:41


      מרתק וכתוב בקסם רב

      כהרגלך:)

       

      (תגידי,את חושבת שיש כאלו גם כיום,שהיו

              רוצים להפוך כמה מסביבם ל...מממ...אבן?לשון בחוץחחחחח   )

      אני חושבת שכן...

      תודה יקירתי.

       

        23/2/09 22:45:

      צטט: ירמי עמיר 2009-02-23 18:51:06


      כיף לקרוא אותך.

      תודה ירמי.

       


      כיף לקרוא אותך.
        23/2/09 17:04:

      צטט: שוקידו 2009-02-16 20:18:47


      מרתק!

      תודה.

       

        23/2/09 17:03:

      צטט: שמוליק_ 2009-02-16 20:15:52


      הסיפור מרתק והתמונות יפהפיות.

      מסכים ומצטרף לתגובתה של של שרלוט.

      ההקבלה לעולם היחסים הוירטואלי בהחלט במקום.

      תודה

      תודה לך שמוליק.

       

        23/2/09 17:02:

      צטט: ...blue 2009-02-16 20:01:53

      טקסט מעשיר כזה כבר מזמן לא קראתי..

      אסף, איזו מחמאה, תודה!

       

        23/2/09 17:01:

      צטט: רחל נפרסטק 2009-02-16 19:32:13


      *

      מרתק

      תודה!

       

      תודה לך רחל.

        23/2/09 17:00:

      צטט: ברייקי 2009-02-16 19:21:28

      לאריאדנה יקירתי!

       

      פוסט נפלא ומרתק.*

       

      שאלה ענקית; איפה עובר הגבול בין מציאות לדמיון? בין תקווה לאכזבה? בין אמת לשקר?

       

      הגבול יקירתי משתנה, כמו הרבה דברים, אך ברור לגמרי ששאלת הגבולות לעולם תשאל, בכל דור היא תצוף מחדש.

       

      חיבוק

       

      תודה

       

      אסתי 

       

       

      תודה אסתי, על שהבנת.

       

        23/2/09 16:59:

      צטט: שוב מטיילת 2009-02-16 19:10:18

      את כזו נהדרתנשיקה

      תודה

      תודה לך!

       

       

        23/2/09 16:58:

      צטט: debie30 2009-02-16 18:56:41


      מיתוס נפלא שאפשר ללמוד ממנו הרבה.

      היצירה מקסימה

      תנועת הגוף נהדרת אומרת את הכל.

      תודה שהבאת,

      תמיד מהנה לקרוא ולהיזכר.

      תודה דבי, שמחה שנהנת.

       

        23/2/09 16:57:

      צטט: עודד 40 2009-02-16 18:43:51

      תודה אריאדנה.

      עוד פוסט משובח שלך.עובדה שפמילגיון מצא

      לעצמו בסוף אשה כלבבו הוא בעצמו יצר אותה.

      תודה עודד.

       

        23/2/09 11:58:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-02-16 17:19:17

      תאווה לעיניים.

      ממתק למוח.

      דימוי נהדר זה: ממתק למוח, אהבתי מאוד. תודה.

       

        23/2/09 11:56:

      צטט: נ.י.ל.י 2009-02-16 17:12:13

      איזו הנאה צרופה

      אין כמותך!!!

      המון תודה!

      הרבה תודה נילי.

       

        23/2/09 11:55:

      צטט: רמיאב 2009-02-16 17:12:10

      יפה מאוד,

      השכלתי עוד קצת...

      רמי

      זה מה שיפה כאן, מכל אחד לומדים משהו. תודה.

       

        23/2/09 11:54:

      צטט: יוסי מלונדון 2009-02-16 16:54:21

      הידע שלך ראוי להערצה.

      מעניין כמו תמיד

      תודה

      תודה יוסי על המחמאות, כל אחד והידע שלו...

       

        23/2/09 11:53:

      צטט: מיכאלה 2009-02-16 16:52:02

      דנה,

      מענג לקרוא את הפוסטים שלך, את הדרך בה את מחיה מחדש סיפורים, ואת הפנייתך לתשומת הלב לפרטים בציורים.

      תודה, שירלי

       

       

      תודה לך, שמחה שנהנת.

       

        23/2/09 11:52:

      צטט: סטודיו אמן 2009-02-16 16:24:40


      סיפור נפלא והדימויים מוסיפים...

       

      תודה,

       

      אנטון

      תודה לך!

       

        23/2/09 11:26:

      צטט: רקדן המילים 2009-02-16 16:24:17

      * מעניין שלא ציינת את העיבודים המודרנים הידועים ביותר

      המחזה פיגמליון של גורג ברנרנד שואו והמחזמר שעובד ממו גיברתי הנאווה

      מחזה שנון ביותר שמתאר כיצד לאחר שפרופ היגנס הופך את מוכרת הפרחים לאישה אמיתית מתוחכמת היא הולכת הלאה... כל עוד היא פסיבית יכול האמן לעצב אותה כרצונו וגם לאהוב אותה ללא גבול  אבל אישה אמיתית יש לה רצונות משלה...

       

      חשבתי להכניס את המחזה הזה, אבל העדפתי לציין את האופרטה, שם האכזבה יותר עמוקה.

      אז לפי המחזה הזה גברים אוהבים אישה פאסיבית, גם אם הם כאילו רוצים אותה מתוחכמת, העיקר השכל יתנהל לפי התזמון שלהם...מענייין..

        23/2/09 11:18:

      צטט: מיכאל 1 2009-02-16 16:09:47


      דנה,

      נפלא ומרתק, כהרגלך.

      ואכן נולדת מחשבה בלב הקורא היודע את הפער בין הדמיון למציאות, מה יהיה כשיתאכזב פיגמליון,

      בשל אותו פער. וזו גם מהות הוירטואליה.

      המון תודה על התמונות הנהדרות והסיפור היפה.

      *

      אכן!! תודה מיכאל

       

        22/2/09 23:56:

      צטט: מירב שביט 2009-02-16 15:54:13

      פוסט נפלא! תודה :)

      תודה לך.

       

        22/2/09 23:55:

      צטט: איריסחן 2009-02-16 15:22:27

      אוהבת את סגנון הכתיבה שלך.

      את החומרים שאת מביאה,

      את החידוש והרעננות. למדתי.

      תודה יקרה.

       

        22/2/09 23:53:

      צטט: המנומשת 2009-02-16 13:57:35


      מקסים.

      תודה לך.

       

        22/2/09 23:30:

      צטט: eastern oak 2009-02-16 12:50:58


      הפער הזה בין הדימוי הנשי לבין המהות הנשית הוא אחד הנושאים הכי פוריים לכתיבה והגות. תוסיפי לזה את התהיה אם החיים פוגמים במהות הנשית או מעשירים אותה, והנה הסבר לכל כך הרבה ממה שמטריד אותנו, הגברים. ואין לזה מקבילה הפוכה: מהבחינה הזאת חייהן של נשים קלים בהרבה.

       

      מחכים ומאיר עיניים, כהרגלך במיתולוגי.

      אתה בטוח אלון שזה באמת מה שמטריד גברים??

      אבל נדמה לי שאותך זה בהחלט מטריד ומעורר השראה, כי אתה גבר מזן נדיר.

      תודה.

        22/2/09 23:16:

      צטט: tsunami. 2009-02-16 11:52:09

      צטט: charlotte 2009-02-16 09:09:02

      ספור של פיגמליון הוא בבסיס הסיפור של כל זוג מתחיל.

      כל אחד עושה אידיאליזציה של האהוב, משליך עליו

      תקוות וחלומות, עד שעם הזמן, כל אחד מתחיל להבין

      שיש מולו ישות ייחודית בעלת רצון משלה, ושיש לעשות

      פשרות, לוותר על החלום של הסימביוזה המושלמת.

      בדיוק ברגע הזה, כאשר מושא האהבה, כמו הפסל,

      הופך להיות חיי ומבטה רצונות שונים ולפעמים מנוגדים

      מאלו של האמן, מתחילה האהבה האמיתית, כלומר

      כבודד הדדי, נתינה, התחייבות וקבלת השוני.

      מסכימה עם כל מילה של Charlotte וrוצה רק להוסיף שהרגע הזה שבו מתחילה האהבה האמיתית הוא הרגע המאתגר ביותר ורבים לא מוכנים לחוות אותו ובורחים אל האשלייה הבאה.

       

      התמונות נפלאות והסיפור כפי שאת מביאה אותו מרתק.

      שמחה תמיד לבוא לבקר וכמו תמיד,גם היום יוצאת נשכרת ומחוייכת

      תודה דנה

       

      צודקת, הכי קל לברוח, הכי דורש מאיתנו להישאר ולתת מעצמנו.

      אהבתי את ה"רוצה" שלך, מדמיינת אותך מדברת ככה עם ררררר.

      תודה יקירה.

       

        22/2/09 23:13:

      צטט: גרבו 2009-02-16 10:12:55

      תמונות נהדרות,

      אני אוהבת במיוחד את הסיפור

      הזה-האופרה שנכתבה על סיפור

      זה אחת היפות....

      תודה,כייף להתחיל את היום עם

      פוסט נפלא!

      יום נהדר יקירתי,גרטה.

      תודה לך גרטה.

       

        22/2/09 23:06:

      צטט: דסיקה 2009-02-16 09:53:48


      סיפור אהבה מיתולוגי אהוב עלי במיוחד.

      תודה

      אז קלעתי בול ליום האהבה.

       

        22/2/09 23:05:

      צטט: yuli1058 2009-02-16 09:31:43


      אזלו כוכבי, אבל מגיעים לך כוכבים ,מלא החופן

      הפוסט הזה נפלא, ומעשיר את עולמי המתולוגי

      תודה.!

       

       

      תודה יוסי, המילים שלך חשובות יותר.

       

        22/2/09 23:04:

      צטט: charlotte 2009-02-16 09:09:02

      ספור של פיגמליון הוא בבסיס הסיפור של כל זוג מתחיל.

      כל אחד עושה אידיאליזציה של האהוב, משליך עליו

      תקוות וחלומות, עד שעם הזמן, כל אחד מתחיל להבין

      שיש מולו ישות ייחודית בעלת רצון משלה, ושיש לעשות

      פשרות, לוותר על החלום של הסימביוזה המושלמת.

      בדיוק ברגע הזה, כאשר מושא האהבה, כמו הפסל,

      הופך להיות חיי ומבטה רצונות שונים ולפעמים מנוגדים

      מאלו של האמן, מתחילה האהבה האמיתית, כלומר

      כבודד הדדי, נתינה, התחייבות וקבלת השוני.

      מסכימה איתך, תודה על ההקבלה.

       

        22/2/09 23:02:

      צטט: shyyy 2009-02-16 08:39:41

      תמיד מעניין לקרא את הפוסטים שלך , אהבתי את זה במיוחד , תודה :))

      שמחה במיוחד, תודה שי.

       

        22/2/09 21:48:

      אני ממשיך להיות מוקסם מהציורים שאת מציגה.
        22/2/09 15:36:
      מלמד ומעשיר כרגיל ...אהבתי לקרוא ...תודה }{ *
        21/2/09 10:06:

      הקסם של סיפורי המיתולוגיה היוונית, שאת מפיחה בהם רוח חיים בצורה שאת פורשת לפנינו את תוכנם. מה שעלה לי בעקבות הסיפור הוא שאנו יכולים להפיח רוח חיים בכל מה שאנו בוחרים וגם, ההתמקדות ב"מודל" שאנו יוצרים בדמיוננו על מושא אהבתנו מונע מאתנו להפתח ולראות את היופי של אותו אחד/אחת שהבאנו אל תוך חיינו. כרגיל, הארת את עיני תודה. 

        20/2/09 21:12:

      איזה מזל שביקרת אותי. תמיד זה כך כאן? חכם ומעודן?

      יופי של פוסט. מהדהד בי המשפט שאמרת על האנלוגיה ליחס שלנו כלפי הוירטואלי - מנהלים אינטראקציה אינטנסיבית למדי עם דמויות שהן האחר שלנו, מפיחים בהן חיים, כמו שאני עושה עכשיו איתך (ותכף אבקש ממך גם חברות), שמים בהן את המשאלות שלנו, מצפים מהן ואז מתאכזבים. לא תמיד זה נגמר כך. אבל מאד נכון. תודה. 

        20/2/09 17:24:


      אמנות על אמנות על אמנות  :-)

      השכלתי... ונהנתי.

      מה שיפה, התמונות יפות לפני הקריאה- אך עוד יותר אחרי..

        20/2/09 17:14:

      צטט: *אילת* 2009-02-16 08:02:07

      תודה יקירה

      כרגיל מרתק ומעשיר :)

       

      *

      תודה אילת.

       

        20/2/09 16:53:

      צטט: guitarwoman 2009-02-16 07:27:56


      סיפור מעניין שלא היכרתי...וההקבלה לימינו - די ברורה.

      תודה!

      תודה לך!

       

        20/2/09 16:52:

      צטט: shulamit near 2009-02-16 06:57:17

      אוצר את. סיפור שלא היכרתי

      וצייר שלא ראיתי

      מרתקת ומקסימה.

      תודה גם על האופן הפשוט והקריא

      שבו את מגישה את כל הסאגה הזאת.

      תודה יקירה על כל המחמאות.

       

        20/2/09 16:25:

      צטט: גילוש 6660 2009-02-16 06:55:52


      מעניין ומרחיב דעת,

      כמו תמיד....*

      תודה גילה.

       

        20/2/09 16:24:

      צטט: ענת (קיים אבל בא לי) 2009-02-16 06:18:45


      איזה יופי של תמונות

      וטקסט שלך

      אני נהנית פה כל פעם מחדש

      (והפעם במיוחד עם "מצא את ההבדלים...")

      בכיף ענת, שימחת אותי.

       

        20/2/09 16:24:

      תודה על האהבה שבך
        20/2/09 16:23:

      צטט: בועז22 2009-02-16 01:08:17


      מצא את ההבדלים..., אמממ...

      או.קיי !

      צבע השיער שלה שונה

      בציור הראשון, הוא נעול בשני הוא יחף

      הקופסא עליה הוא ניצב, שונה במימדים

      הכן שעליו היא ניצבת, מוסט בציור השני

      הפטיש..., בעצם..., אולי יש שני פטישים (אחד מכל צד...)

      .

      הציורים פשוט נפלאים והסיפור, גם הוא.

      אשר לתובנות? אני לא שובר את הראש יתר על המידה...

      נהנה מהסיפור הנפלא, ולא עוסק ב"אילו" וב"אם"...

      תודה!

      כנראה רק נשים אוהבות לשאול שאלות....תודה בועז.

       

        20/2/09 16:14:

      צטט: sherry refael 2009-02-16 00:58:31


      טקסט מהנה ומאלף

      . והתמונות יפהפיות. אוהבת כמובן את השניה יותר((:

       תודה יקירה

       *שלך שרי

      כל אחת והבחירות שלה...תודה יקרה.

       

        20/2/09 16:13:

      צטט: geeee 2009-02-16 00:54:04


      פוסט נפלא, כתמיד

       

      והתמונות של ג'רום מהממות.. הסטודיו למעשה לא נראה אותו סטודיו, כנראה מצב הרוח

      אבל העקרון ברור

       

      תודה לך

      תודה יקרה. הסטודיו לא אותו סטודיו גם בשביל לרמוז לכולם על מקורות ההשראה המגוונים שלו. בציור בד"כ הכל מחושב מראש וג'רום היה אמן קלאסיציסט.

       

        19/2/09 00:50:

      צטט: עלוה 2009-02-19 00:45:50


      אריאדנה

      למה את משתמשת בשם 'ונוס', השם הרומי, ולא ב'אפרודיטה', השם היווני?

      אומנם אצל אובידיוס זה ונוס, אבל ראוי לפחות להזכיר את השם האלמוותי.

       

      שולי

       

       

      בדיוק בשל הסיבה שהזכרת.

      ונוס היא רומית ואפרודיטה היא יוונית, הם אלות מקבילות אך לא זהות ממש.

      והסיפור הזה הוא סיפור מהמיתולוגיה הרומית

      למרות שיש לו מקורות יווניים כמובן, אפילו פיניקיים.

       

        19/2/09 00:45:


      אריאדנה

      למה את משתמשת בשם 'ונוס', השם הרומי, ולא ב'אפרודיטה', השם היווני?

      אומנם אצל אובידיוס זה ונוס, אבל ראוי לפחות להזכיר את השם האלמוותי.

       

      שולי

       

       

        18/2/09 20:17:

      פוסט יפהפה.

      פיגמליון פחד מנשים.

      הוא פחד מהבלתי צפוי ומהבלתי ידוע.

      צחוק הגורל, הוא שרצה לחיות את יצירתו, שהיא רק שלו ואין בה הפתעות,

      אבל, דווקא אז, החיים שהופחו באפה הפכה אותה ל"יצירה" ולא שלו.

      כך הדיע הפחד שלו ישר מהמקופ הכי לא צפוי. 

        18/2/09 06:40:

      מרתק כתמיד.

      :)

        17/2/09 23:48:

      פיגמליון לא אהב אותה. הוא אהב את עצמו, קודם כל ובעיקר..

      ותודה על פוסט יפה..

        17/2/09 20:59:

      סיפור פיגמליון מרגש...

      כל פעם מחדש...

       

      תזכורת נפלאה ליום האהבה

      חיוך

        17/2/09 19:13:

      תענוג לקרוא אותך כמו תמיד
        17/2/09 14:44:

      נהדר!:)

       

        17/2/09 10:10:


      בקשתך היא פקודתי אומר היקום ומה בקשתך

       

      גם אם תהיה פסל מדהים ותיצור את שחשקה בה נפשך

       

      גם אם מאוכזב אתה ממש שנפל בחלקך עד היום ופיה טובה

       

      תתן את כל התכונות אותן ביקשת ביצירת הפאר שלך

       

      יבוא יום והאכזבה תשוב לחייך

       

      למה?

       

      אולי כי באהבה צריך להיות בהוויה, עם הנשמה

       

      בלי קשר לצורה או תכונה

       

      ואת זה לא ידע הפסל המוכשר...

       

      מדהימה כמו תמיד

       

      *

        17/2/09 10:02:

      תודה על סיפורים מקסימים על האינפורמציה ועל התמונות המקסימות

        17/2/09 09:07:


      אני נהניתי לקרוא את הפוסטים שלך הפעם אהבתי אותו במיוחד..

      בין הפנטזיה למציאות יש פער גדול מאוד אבל עם הזמן  חייבים ללמוד

      אחד את השני להתפשר ולהפשיר ואז השמיים הם הגבול , השאלה

      כמה סבלנות יש לנו ? וכמה אנחנו מוכנים לחכות.

      אילנית מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא .

       

        17/2/09 00:46:

      בחירה מצויינת. מיתולוגי לגמרי ומעשיר. תודה בילי
        17/2/09 00:35:

      סיפור מקסים!

      ואת מקסימה!

      טקסט שכולו נקודות למחשבה.

      הקו הדק המפריד בין דמיון למציאות...

      אהבתינשיקה

        17/2/09 00:12:

      הנאה רצופה,

      כל כך נהנתי,

      אני מודה לך על הזכות,

      והתמונות - ענקיות,

      תודה מקרב לב!

        16/2/09 23:17:


      במקרה יצא שהועלה סיפור פיגמליון בסדנא שלקחתי בנושא תקשורת בינאישית. שם המשמעות לקחה את הסיפור הרחק מן המקור, אל התופעה שבה ציפיה מממשת את עצמה, וכשמדובר בחינוך יש לזה חשיבות רבה.

      מעניין הרעיון שהעלית כאן לגבי המרחק בין המודל למציאות.

      למדתי ממך, גם נהניתי מהפוסט.

       

      מירה

        16/2/09 23:02:


      יפה:)

      גם חלק מרגש האהבה שאנחנו חשים אל אהובינו  שלנו הוא נובע מאיתנו,

      במה שאנחנו מתאהבים למעשה,

      מה שאנחנו מדמיינים ,

      ולפעמים חיים גם במין מציאות דמיון כזה:)

      זה טבעי כל עוד שזה לא מתנגש ושונה לגמרי מהמציאות

      מרתק יקרה

      כהרגלך

      נשיקה

       

        16/2/09 22:59:


      סיפור מקסים שעיקרו מופיע בהרבה מאוד יצירות.

      אחת היצירות המיוחדות והאהובות עלי היא

      "כשאנו המתים נתעורר" מאת הנריק איבסן.

      מירה

        16/2/09 21:29:

      בטח יש הבדלים בתמונות , איך אפשר לעמוד באותה פוזה כל הזמן ?
      :)))))  יופי של פוסט }{


      מרתק וכתוב בקסם רב

      כהרגלך:)

       

      (תגידי,את חושבת שיש כאלו גם כיום,שהיו

              רוצים להפוך כמה מסביבם ל...מממ...אבן?לשון בחוץחחחחח   )

        16/2/09 20:18:

      מרתק!
        16/2/09 20:15:


      הסיפור מרתק והתמונות יפהפיות.

      מסכים ומצטרף לתגובתה של של שרלוט.

      ההקבלה לעולם היחסים הוירטואלי בהחלט במקום.

      תודה

        16/2/09 20:01:
      טקסט מעשיר כזה כבר מזמן לא קראתי..
        16/2/09 19:32:


      *

      מרתק

      תודה!

        16/2/09 19:21:

      לאריאדנה יקירתי!

       

      פוסט נפלא ומרתק.*

       

      שאלה ענקית; איפה עובר הגבול בין מציאות לדמיון? בין תקווה לאכזבה? בין אמת לשקר?

       

      הגבול יקירתי משתנה, כמו הרבה דברים, אך ברור לגמרי ששאלת הגבולות לעולם תשאל, בכל דור היא תצוף מחדש.

       

      חיבוק

       

      תודה

       

      אסתי 

       

       

        16/2/09 19:10:

      את כזו נהדרתנשיקה

      תודה

        16/2/09 18:56:


      מיתוס נפלא שאפשר ללמוד ממנו הרבה.

      היצירה מקסימה

      תנועת הגוף נהדרת אומרת את הכל.

      תודה שהבאת,

      תמיד מהנה לקרוא ולהיזכר.

        16/2/09 18:43:

      תודה אריאדנה.

      עוד פוסט משובח שלך.עובדה שפמילגיון מצא

      לעצמו בסוף אשה כלבבו הוא בעצמו יצר אותה.

      תאווה לעיניים.

      ממתק למוח.

        16/2/09 17:12:

      איזו הנאה צרופה

      אין כמותך!!!

      המון תודה!

        16/2/09 17:12:

      יפה מאוד,

      השכלתי עוד קצת...

      רמי

        16/2/09 17:06:


      יקירה, מ צ ו י י נ ת את כהרגלך.

      טקסט מעניין זה שכתבת, וההשוואה לוירטאלי

      בהחלט במקום. נהנתי .

      אוהבת לקרוא אותך מאוד!

       

      חיבוק גדול,

       

      תמר

        16/2/09 16:54:

      הידע שלך ראוי להערצה.

      מעניין כמו תמיד

      תודה

        16/2/09 16:52:

      דנה,

      מענג לקרוא את הפוסטים שלך, את הדרך בה את מחיה מחדש סיפורים, ואת הפנייתך לתשומת הלב לפרטים בציורים.

      תודה, שירלי

       

       

        16/2/09 16:24:


      סיפור נפלא והדימויים מוסיפים...

       

      תודה,

       

      אנטון

        16/2/09 16:24:

      * מעניין שלא ציינת את העיבודים המודרנים הידועים ביותר

      המחזה פיגמליון של גורג ברנרנד שואו והמחזמר שעובד ממו גיברתי הנאווה

      מחזה שנון ביותר שמתאר כיצד לאחר שפרופ היגנס הופך את מוכרת הפרחים לאישה אמיתית מתוחכמת היא הולכת הלאה... כל עוד היא פסיבית יכול האמן לעצב אותה כרצונו וגם לאהוב אותה ללא גבול  אבל אישה אמיתית יש לה רצונות משלה...

       

        16/2/09 16:09:


      דנה,

      נפלא ומרתק, כהרגלך.

      ואכן נולדת מחשבה בלב הקורא היודע את הפער בין הדמיון למציאות, מה יהיה כשיתאכזב פיגמליון,

      בשל אותו פער. וזו גם מהות הוירטואליה.

      המון תודה על התמונות הנהדרות והסיפור היפה.

      *

        16/2/09 15:54:
      פוסט נפלא! תודה :)
        16/2/09 15:22:

      אוהבת את סגנון הכתיבה שלך.

      את החומרים שאת מביאה,

      את החידוש והרעננות. למדתי.

        16/2/09 13:57:

      מקסים.
        16/2/09 12:50:


      הפער הזה בין הדימוי הנשי לבין המהות הנשית הוא אחד הנושאים הכי פוריים לכתיבה והגות. תוסיפי לזה את התהיה אם החיים פוגמים במהות הנשית או מעשירים אותה, והנה הסבר לכל כך הרבה ממה שמטריד אותנו, הגברים. ואין לזה מקבילה הפוכה: מהבחינה הזאת חייהן של נשים קלים בהרבה.

       

      מחכים ומאיר עיניים, כהרגלך במיתולוגי.

        16/2/09 11:52:

      צטט: charlotte 2009-02-16 09:09:02

      ספור של פיגמליון הוא בבסיס הסיפור של כל זוג מתחיל.

      כל אחד עושה אידיאליזציה של האהוב, משליך עליו

      תקוות וחלומות, עד שעם הזמן, כל אחד מתחיל להבין

      שיש מולו ישות ייחודית בעלת רצון משלה, ושיש לעשות

      פשרות, לוותר על החלום של הסימביוזה המושלמת.

      בדיוק ברגע הזה, כאשר מושא האהבה, כמו הפסל,

      הופך להיות חיי ומבטה רצונות שונים ולפעמים מנוגדים

      מאלו של האמן, מתחילה האהבה האמיתית, כלומר

      כבודד הדדי, נתינה, התחייבות וקבלת השוני.

      מסכימה עם כל מילה של Charlotte וrוצה רק להוסיף שהרגע הזה שבו מתחילה האהבה האמיתית הוא הרגע המאתגר ביותר ורבים לא מוכנים לחוות אותו ובורחים אל האשלייה הבאה.

       

      התמונות נפלאות והסיפור כפי שאת מביאה אותו מרתק.

      שמחה תמיד לבוא לבקר וכמו תמיד,גם היום יוצאת נשכרת ומחוייכת

      תודה דנה

       

        16/2/09 10:12:

      תמונות נהדרות,

      אני אוהבת במיוחד את הסיפור

      הזה-האופרה שנכתבה על סיפור

      זה אחת היפות....

      תודה,כייף להתחיל את היום עם

      פוסט נפלא!

      יום נהדר יקירתי,גרטה.

        16/2/09 09:53:


      סיפור אהבה מיתולוגי אהוב עלי במיוחד.

      תודה

        16/2/09 09:31:


      אזלו כוכבי, אבל מגיעים לך כוכבים ,מלא החופן

      הפוסט הזה נפלא, ומעשיר את עולמי המתולוגי

      תודה.!

       

       

        16/2/09 09:09:

      ספור של פיגמליון הוא בבסיס הסיפור של כל זוג מתחיל.

      כל אחד עושה אידיאליזציה של האהוב, משליך עליו

      תקוות וחלומות, עד שעם הזמן, כל אחד מתחיל להבין

      שיש מולו ישות ייחודית בעלת רצון משלה, ושיש לעשות

      פשרות, לוותר על החלום של הסימביוזה המושלמת.

      בדיוק ברגע הזה, כאשר מושא האהבה, כמו הפסל,

      הופך להיות חיי ומבטה רצונות שונים ולפעמים מנוגדים

      מאלו של האמן, מתחילה האהבה האמיתית, כלומר

      כבודד הדדי, נתינה, התחייבות וקבלת השוני.

        16/2/09 08:39:
      תמיד מעניין לקרא את הפוסטים שלך , אהבתי את זה במיוחד , תודה :))
        16/2/09 08:02:

      תודה יקירה

      כרגיל מרתק ומעשיר :)

       

      *

        16/2/09 07:27:


      סיפור מעניין שלא היכרתי...וההקבלה לימינו - די ברורה.

      תודה!

        16/2/09 06:57:

      אוצר את. סיפור שלא היכרתי

      וצייר שלא ראיתי

      מרתקת ומקסימה.

      תודה גם על האופן הפשוט והקריא

      שבו את מגישה את כל הסאגה הזאת.

        16/2/09 06:55:


      מעניין ומרחיב דעת,

      כמו תמיד....*


      איזה יופי של תמונות

      וטקסט שלך

      אני נהנית פה כל פעם מחדש

      (והפעם במיוחד עם "מצא את ההבדלים...")

        16/2/09 01:08:


      מצא את ההבדלים..., אמממ...

      או.קיי !

      צבע השיער שלה שונה

      בציור הראשון, הוא נעול בשני הוא יחף

      הקופסא עליה הוא ניצב, שונה במימדים

      הכן שעליו היא ניצבת, מוסט בציור השני

      הפטיש..., בעצם..., אולי יש שני פטישים (אחד מכל צד...)

      .

      הציורים פשוט נפלאים והסיפור, גם הוא.

      אשר לתובנות? אני לא שובר את הראש יתר על המידה...

      נהנה מהסיפור הנפלא, ולא עוסק ב"אילו" וב"אם"...

      תודה!

        16/2/09 00:58:


      טקסט מהנה ומאלף

      . והתמונות יפהפיות. אוהבת כמובן את השניה יותר((:

       תודה יקירה

       *שלך שרי

        16/2/09 00:54:


      פוסט נפלא, כתמיד

       

      והתמונות של ג'רום מהממות.. הסטודיו למעשה לא נראה אותו סטודיו, כנראה מצב הרוח

      אבל העקרון ברור

       

      תודה לך

      פרופיל

      ariadne
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון