כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    43: אנוכי פוליטית?

    0 תגובות   יום שני, 16/2/09, 18:09

    כ' בטבת התשס"ט  16.1.2009

    אתה מכיר אותי, אביב, נכון? מה אני רוצה, בס"ה, בחיים? לשבת כל היום ולשחק פריסל ולכתוב את הסיפורים שלי, לא ככה? מה לעשות שבמקום לעסוק בעבודת קודש זו, נקלעתי לפעילות פוליטית ברשתות החברתיות בהן אני חברה?כמי שמכיר אותי, אתה הרי יודע שאני שוחרת שלום ושלוה ומשתדלת לא להקלע לשום ויכוח, עד שזה נוגע בנפשי. פוליטיקה – ממש לא שטח העיסוק ו/או ההתעניינות שלי. יחד עם זאת, מאחר ואינני חיה בבועה או באוטופיה, לצערי, הרי שארועי שלושת השבועות האחרונים גרמו לי להגיב ולהשתתף במסעות פטריוטיים.

    מאחר וזה רדיו (ודאי-ודאי!), הרי לא נכנס כאן לויכוח פוליטי, כי דעותינו הפרטיות אינן מעניינו של הציבור, אלא נדון בצורה תרבותית ומאופקת בעקרון אחד (יש רבים, אך אנו נתמקד באחד בלבד, היות וזמננו מוגבל): האם, משום היותנו ישראלים, עלינו להשתתף בהפגנות למיניהן לטובת ישראל?

    קודם כל, אני פטריוטית ודואגת למדינתי ולביתי כי ישארו על כנם וללא מתום. גם אם לבי עם החפים מפשע – אני וד' אמותי קודמים!

    שנית, מאחר ואינני כבשה, הרי שאינני חיה בעדר ואינני קופצת לצלילי כל חליל מצוי. חשוב לי לבדוק מי מחלל.

    שלישית, בשם חופש הביטוי, מותר לכל אדם לבחור אם להפגין, אם לאו, מתי והיכן ולאף אחד אחר אסור להכריח או להעיר לו על כך. מי שנוהג כך – אני רואה אותו כבריון מצוי. בל יהי חלקי עם בריונים! 

    ברוח הימים הללו, היתה לי השראה והנה כמה שורות אותן העליתי במקלדת:

    פגישה על סף הסוּפֶּר

     

    פגשתי אותה בכניסה לסוּפֶּר. היכן, מלבד שם, יכולות אנו, הנשים, לפגוש זו את זו? גברים הרי עסוקים במלחמות, משחקים אותה כובשים. אותם ניתן לפגוש במקומות אחרים, לא הכי נעימים. בלשון המעטה.

    "מה שלומך?" היא שואלת בדאגה, מביטה עמוק בתוך עיני. "איך הילדים?"

    "אצלי הם בסדר", אני עונה לה, משיבה לה מבט רגוע, "ואצלך?"

    מבטה הדאוג מעמיק. "אינני יודעת... מקוה שיהיה טוב..." קולה נמוך, חרישי.

    "ודאי שיהיה טוב!" אני עונה לה בנחישות. יש לי את הקטע הזה, שאינני מוכנה לאפשר למחשבות שליליות לרחוש לי בראש, מרשה רק לחיוביות להכנס.

    שביב של תקוה ניצת בעיניה הכבויות. "את בטוחה?" היא חוקרת.

    "ודאי!" קולי הנחוש עולה אוקטבה בהתלהבות, מנסֶה להדביק אותה בַּחיוביות שלי.

    מצחה חרוש הקמטים מתישר מעט. היא מעבירה יד מלטפת על לחיִי. "הלואי והייתי אופטימית כמוך", היא לוחשת לי במין ספק. "אני לא ממש יודעת איך..."

    מלותיה תלויות בינינו, מקשרות, מנסות למצוא מזור. מעין אחוה מלכדת של נשים, אמהות, סבתות. אני שולחת אליה מבט ארוך, מחזק, מקוה. אולי היא תמצא בו את הכוח אותו היא מחפשת. 

    למחרת, עת קמתי עם שחר, לקול קריאת השכוי המתרוצץ בשכונה, בישר קרין הרדיו את החדשות הנוראות: "חייל צה"ל נהרג הלילה בפעולה. הודעה נמסרה למשפחתו." 

     

    עוד מהגיגיה של שרון הר פז תוכלו לקרוא בקפה דה מרקר ובפייסבוק ובכל מקום אפשרי ברשת... נשמח לשמוע את תגובותיכם לדוא"לנו: kolberlin@gmail.com


    קול ברלין בפייסבוק
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      קול ברלין מקציר