כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    סגול, פרק ראשון

    0 תגובות   יום שני, 16/2/09, 19:28

    ***************************************

    אלוהים משתוקק לאחרית הימים,
    אלוהים מחפש לנו תחליפים;
    אך אנו רוצים לחיות לתמיד -
    היינו מעדיפים להיות אלוהיים...

    ***************************************

    יום רביעי , 16 במארס 1988

     

    שדרנית הרדיו סימנה לטכנאי להעלות ברקע את אות התוכנית. הצלילים הראשונים התנגנו. פתחה את המיקרופון: "עד כאן להלילה. מקוה שהנעמנו ונעמנו לכם. אהיה איתכם שוב ביום שני, בין אחת-עשרה לאחת. לילה טוב לכולכם. כאן אורית אור."
    סגרה את המיקרופון והתמתחה בפינוק לאחור, פולטת אנחת רווחה. "אז הנה, אמיר, עוד שעתיים מהחיים חלפו", אמרה לטכנאי במיקרופון הפנימי.
    הוא הביט בה מבעד לזכוכית: "רוצה ללכת לאיזה מקום לשתות? אני מסיים פה בעוד חצי שעה."
    שקלה את ההצעה, מתלבטת בין הרגשת המרץ שחשה לבין חוסר החשק להתחיל לשחק תפקידים.
    "תודה, אך לא", ענתה, "אני מעדיפה לאגור קצת שעות שינה. אולי בפעם אחרת, הא?" חייכה אליו בחביבות. היו לה פנים יפהפיות, מעוטרות בשיער שחור מסופר קצוץ. הוא היה מוקסם. כאילו היו ממוגנטות, לא משו עיניו מעיניה, אינו חש כלל איך לא יכול היה להתיק את מבטו ממנה.
    "אוקיי, בפעם אחרת", לא הרשה לפניו להביע את אכזבתו. תמיד זה 'בפעם אחרת'... אני מציע, היא מסרבת. שגרה. תהה מדוע הוא ממשיך לחזר אחריה. לא היתה לו תשובה מלבד המיתר שנרעד בלבו בעטיה.
    ברקע התנגנו הפרסומות. אורית קמה מכסאה והחלה לאסוף את הסיגריות שלה ואת שאר הפריטים שהיו לה לעזר בשידור, עורמת את התקליטים על השולחן בערמה ישרה. מאוחר יותר תגיע המפיקה ותשיב אותם למקומם בתקליטיה. קריין צעיר התישב במקומה, מחכה להשמיע את קולו. הציתה סיגריה וסידרה את חפציה בתוך תיקה. אחר, העיפה מבט אחרון לבדוק אם לא שכחה דבר ויצאה מן האולפן.
    דליה, המפיקה, פגשה אותה בחוץ: "אורית-מותק, הנה דואר בשבילך. קחי, שיהיה לך מה לקרוא לפני השינה." בידיה הושמה מעטפה משומשת גדולה בצבע חום. עוד ניירות, אמרה לעצמה, העולם מלא בניירות.
    כשיצאה לעבר מכוניתה, היתה השעה כבר אחת ורבע לאחר חצות. איזה לילה קר, נרעדה. בעוד חצי שעה אהיה בבית שלי, בתוך אמבט חם... ניחמה את עצמה. התניעה את מכוניתה ויצאה לדרכה.


    בבית שקט, בפרבר בפאתי ראשון לציון, קמה קארין לחלץ את עצמותיה. במשך השעתיים שהקשיבה לתוכניתה של אורית, היתה שכובה על הספה בסלון, בולעת בשקיקה כל מלה, כל צליל. אני אוהבת את הקריינית הזו, אמרה לעצמה, היא כל כך כשרונית. איך היא בונה את התוכנית שתהיה מרתקת ומלאת רגש כל כך. נפלא! עתה, פסעה לכיוון מערכת הסטריאו, הורידה את האוזניות מראשה והניחה אותן על השידה, מכבה את הרדיו. הרגנו שעתיים נוספות של לילה, אמרה לנפשה, ובהחלט בצורה נעימה למדי. אספה את ספל הקפה הריק ואת צלחת העוגיות והלכה למטבח. שם, הניחה את הספל בתוך הכיור, פתחה את הארון והוציאה מתוכו את קופסת העוגיות. רוקנה את שארית העוגיות מצלחתה לתוך הקופסא והניחה את הצלחת בתוך הכיור. הבריגה את מכסה קופסת העוגיות והחזירה אותה למקומה, סוגרת בלאט את דלת ארון המטבח. אחר, חזרה לסלון, טפחה על הכריות לסדרן והרימה מהשטיח כמה פירורים. מחר צריך לשאוב, ציינה לעצמה. סידרה את חפיסת הסיגריות במקומה ולקחה בידיה את המאפרה גדושת הבדלים. כיבתה את האור בסלון וחזרה אל המטבח, שם רוקנה את המאפרה לתוך פח האשפה והניחה גם אותה בתוך הכיור. פתחה את זרם המים, נטלה את ספוג הניקוי והחלה להדיח את הכלים. שירו של ז'אק פרוור 'ארוחת בוקר' התנגן בראשה והיא שרה אותו לעצמה ללא קול, לפי הלחן של קורין אלאל. משסיימה עם הכלים, הניחה אותם בשקט בתוך מתקן הייבוש. כיבתה את האור במטבח והלכה אל חדר האמבטיה, בודקת בדרך שדלת הכניסה נעולה היטב.
    בחדר האמבטיה, שטפה את ידיה ואת פניה וצחצחה את שיניה, שולחת חיוך אל פניה שניבטו בה מתוך המראה. אחרי שהתנגבה, כיבתה את האור והלכה להציץ בילדתה הישנה. מיקי (קיצור של מכמורת) המתוקה שלה שכבה על גבה, ישנה לה בשלוה, ידיה מחבקות את רוני, הבובה-תינוק. קארין החליקה יד אוהבת על לחיה החמימה. מיקי סבה על צדה, ידיה מרפות מן הבובה. קארין הרימה אותה והניחה אותה על שולחן הלילה. גחנה שוב אל ילדתה, מהדקת את שמיכתה, מביטה בה בלב מתרחב מאושר. נשמה אל קירבה את ריח הילדות התמים ופנתה לעבר חדר משכבה.
    הדליקה את מנורת הקריאה, פשטה את בגדיה וקרבה אל הראי עירומה. התבוננה בתשומת לב בדמותה המשתקפת: אשה בשלה בת שלושים ושלוש (גיל נהדר, אמרה לעצמה), ממוצעת קומה. גיזרתה קצת עגולה, אך לא שמנה בכלל. היתה לה רק בטן קטנה שעשרות פעמים נדרה לעצמה לעשות את התרגילים הנחוצים כדי להורידה, אך לא מצאה את הזמן לכך. היטתה את גופה ובחנה את צדודיתה: אמנם ביקיני זה לא השטח שלי, אבל בבגד ים שלם אני עוד יכולה למצוא חן אני חושבת. הישבן שלי לא רע. הבטן קצת בולטת, אבל לא נורא. שאפה אויר פנימה, מנסה לצמצם הקפים. שחררה את נשימתה הכלואה והרימה מבטה אל שדיה: בסדר, לא גדולות מדי, לא קטנות מדי, ממש בסדר. לא הייתי רוצה אחרות. הביטה בפניה: חמודות. אני מרוצה מהן. היו אלה פנים עדינות, עגולות, שמתוכן זהרו עיניה הכחולות, המיוחדות. שערה הארוך, השחור, שיוה לה מראה סקסי. טוב, די, מספיק! צריך ללכת לישון עכשו!
    השעה היתה עשרה לשתיים לפנות בוקר, כאשר קארין כיבתה את האור והתכרבלה בזרועות השינה.


    אורית אור החנתה את מכוניתה בחזית ביתה, בדרומה של תל-אביב. כיבתה את המנוע, שולחת מבט סביבה. פנס רחוב בודד האיר את פיסת המדרכה שלידה, שולח קרניים עמומות בצהוב אל הרחוב השקט. אהבה את המקום. למרות מקצועה הזוהר ופרסומה, לא היו פניה מוכרות לציבור הרחב. רק קולה היה ידוע. במשך שנות עבודתה ברדיו, נמנעה מלהתראיין. כך יכולה היתה לחיות בקרב "עמך" חיים רגילים, אנונימיים, כפי שאהבה. ספק היה אם שכניה מודעים לעיסוקה. נטלה את תיקה ומעילה ופתחה את דלת המכונית. קור הלילה קידם את פניה והיא כרכה את מעילה על גופה, מנסה להתגונן מפניו. למרות חפזונה, עלתה לאט במדרגות כדי לא להרעיש ולהפריע לשכניה. טיפסה עד לקומה האחרונה ופתחה חרישית את דלת דירתה השכורה. נכנסה פנימה ונעלה היטב.
    הול הכניסה הקטן הכיל מראה ושידה עתיקה, עליה הניחה את תיקה ואת מפתחותיה. ההול הוביל אל המטבח הפתוח, שמשמאלו היה הסלון הקטן. דלת צרה הובילה מן הסלון אל המרפסת העגולה. זו הקיפה את כל הדירה והובילה אל חדר-השינה, לאמבטיה, לשירותים וחזרה למטבח. הדירה לא היתה גדולה, אך התאימה לצרכיה.
    ניגשה למקרר, פתחה את דלתו והוציאה בקבוק פנטזיה קר. נותרה בו כמחצית מהמשקה. הורידה כוסית מהמדף והניחה אותה יחד עם הבקבוק על מגש. הוסיפה צלחת עם בייגלה, חפיסת סיגריות חדשה ומצית ונשאה את המגש הגדוש לחדר האמבטיה. שם, הניחה אותו על מעקה האמבט הרחב. פתחה את זרם המים וויסתה את הברזים. כשהגיעה לטמפרטורת המים הרצויה, פקקה את האמבט והניחה למים למלאותו. שפכה בנדיבות נוזל אמבט ריחני לתוך המים, שיהיה הרבה קצף. פשטה בגדיה והטילה אותם לסל הכביסה. חלצה נעליה וסידרה אותם בצד לבל ירטבו. נכנסה לשירותים, יצאה מן השירותים ונטלה את ידיה במים ובסבון. המים באמבט הגיעו לגובה הרצוי. סגרה את הברזים ונכנסה אל תוך הקצף המבעבע. נשכבה על גבה והניחה למים להגיע לגובה צווארה. אנקת רווחה ועונג נפלטה מפיה. עצמה את עיניה, מניחה לתענוג להתפשט בכל גופה, מראשה ועד לכפות רגליה.
    מקץ דקות אחדות, הושיטה ידה לבייגלה ומילאה בו את פיה. אחר, מזגה כוסית מהפנטזיה, לגמה לגימה ארוכה מאוד, חשה איך המשקה מתפשט בגופה, שולח גלים חמימים באבריה. אה... זה טוב... זה ממלא את הראש ככה טוב... מחשבותיה נדדו: ביום שני הבא יחול יום הולדתי. אהיה בת עשרים ושמונה. ילדה גדולה אני. אולי כדאי לעשות קצת חשבון נפש? מי אני? מה אני? מה יש לי? מה אין לי? מזגה לעצמה כוסית נוספת והחזיקה אותה בין ידיה, מעל קצף האמבט. הנוזל בכוסית תסס בעדינות. אז ככה: יש לי עבודה שאני אוהבת - הקריינות ברדיו. מהבחינה הזו אני ברת מזל. יש לי תוכנית אישית, שאני עושה בה מה שבראש שלי - משמיעה את המוזיקה האהובה עלי (ולפי התגובות שאני מקבלת - גם על המאזינים) וקוראת שירה בין הפזמונים. ארבע שעות שבועיות, כל תוכנית אורכת שעתיים. חוץ מזה, אני מקדישה להכנת כל תוכנית ארבע שעות. ויש את התורנות בכל שבת שניה. אחרי שבת שאינני תורנית בה - משבצים אותי לקריין בימי ראשון. אז בסך הכל לא רע. ארבעים שעות שבועיות. משאיר לי די פנאי לעצמי. אבל מה יש לי לעשות עם עצמי? אני כל כך בודדה. מאז שנירה עזבה אותי והשאירה לי חור בלב, אין לי אף נפש קרובה. לא כמוה.
    נזכרה במכתב הפרידה. השורות המכאיבות צצו ועלו במוחה מאליהן. ידעה אותן כמעט בעל-פה:

    יקרה!
    נראה לי טפשי לכתוב את המכתב הזה. מכתבי פרידה היו מאז ומתמיד טפשיים בעיני, משום שאינני חושבת שהם עשויים להביא תועלת כלשהי. בעיקר לא להחזיר את הגלגל לאחור. אבל אני מרגישה צורך עז לעשות זאת ולוא רק בגלל האהבה שלי אלייך... או אולי כדי לסגור מעגל? את שלנו?
    אני מרגישה שיש מין נתק בינינו ואנו נעות במעגלים שונים, שאפילו אינם חופפים. מין הרגשה שכאילו מיצינו את עצמנו זו עם זו. אין זו שאלה של בסדר או לא בסדר, מי צודקת ומי לא, של התנהגות זו או אחרת. אולי זה שלב בהתפתחות שלי, שבו אני מרגישה שעלי למצות את עצמי עם כל מה שהנני.
    נפשי יוצאת אלייך, אל מה שאת. אני חשה את הגעגועים אלייך בצורה פיזית ממש וזה כואב... כל כך כואב... שורף. אבל, אורית, אני לא יכולה להתעלם מן ההרגשה שאינני יכולה להמשיך כך איתך. אני מרגישה שאת סתם משחקת איתי משחקים. יכול אולי להיות שלא מספיק חשוב לך מאיתנו?
    אני חושבת שלחיים שלנו עלי אדמות ישנה משמעות גדולה יותר מאשר לבזבז אותם בשטחיות וביחסים שטחיים. אני רוצה את כל הקוּפּה! אני רוצה לתת ואני רוצה גם לקבל. כן, אני רוצה לקבל! אני חושבת שמגיע לי להיות אהובה, אני צריכה את זה. מאוד! אבל, אורית, את לא נותנת לי מספיק! לולא יכולת, לא הייתי דורשת ממך. אבל מי כמוני יודעת שאת יכולה. באמת. רק שאינך רוצה. זאת הסיבה וחבל.
    כואב לי לכתוב את זה, הו, זה כואב מאוד! אני אוהבת אותך ואת זה אי אפשר לשנות. הרגש העמוק והחם הזה כלפייך פועם בלבי כל הזמן. אני שונאת את המלה "כימיה", אבל אם המלה הזו מסמלת את היכולת להתאחד עם מישהו אחר, הרי שהיא מתאימה לרגע זה. נפשי יוצאת אלייך בצורה כימית. אם כי פשוט יותר לומר: אני אוהבת אותך, אורית, את - שהיית שלי לתקופה קצרה. קצרה מדי ולא מספקת. חשבתי שהאהבה שלנו תימשך לנצח. בעצם, אני לא כל כך בטוחה שאהבת אותי.
    את בודאי שואלת את עצמך מה פתאום קיבלתי את ההארה המפתיעה הזו דוקא עכשו. אינני יכולה לומר בודאות. את יודעת, את יכולה לחיות בצורה מסוימת במשך זמן רב ולא להיות מרוצה מהמצב כפי שהוא, אבל אין לך את היכולת להגדיר מה לא בסדר, מה חסר, מה מציק. חוץ מזה, את מצפה כל הזמן לשיפור... ואז, יום אחד, את נתקלת בתשובה ואת נוכחת לדעת שידעת אותה כל הזמן, רק שלא ידעת להגדיר אותה לעצמך. זה היה בראש שלך, בתת ההכרה ופתאום את נתקלת בספר מסוים, קוראת משפט מסוים ואז נופל עלייך מין ב ו ם ! ! ! התפוצצות. אור. תשובה.
    אני קוראת עכשו ספר נפלא של ריצ'ארד באך (זה שכתב את יונתן ליוינגסטון השחף הנפלא כשלעצמו...), שנקרא 'גשר מעל ומעבר'. הוא עוסק בספר בחיפוש אחר האשה האידאלית. יש לו רשימה של תכונות שהוא מחפש באשה האידאלית הזאת שלו. הרשימה ארוכה למדי וכמובן שאין בנמצא דמות כמו שהוא מחפש, משום שהיא יותר מדי אידיאלית, מה שאומר - לא כל כך מציאותית.
    לעומת זאת, הוא מוצא לבסוף (זה הרי ספר, אז הוא גם מוצא...) אשה שדומה במקצת למה שחיפש, אבל כמו בחיים - לא בדיוק. הרי אין שלמות בחיים! לשניהם היו תכונות שלא מצאו חן בעיני הצד השני. לדוגמא: בתור טייס, הוא לא ראה את עצמו מתאהב במישהי שאינה אוהבת לטוס, כמו שהיתה האשה שפגש, שאפילו פחדה מטיסה. והיא, מהצד שלה, לא ראתה את עצמה נוגעת במישהו שאטום למוזיקה, כמו שהוא היה. והנה, למרות הניגודים, הם התאהבו, הן משום שלמרות הניגודים היו להם גם נקודות משותפות והן משום שנפש אחת נגעה בשניה. הם נגעו בדבר הכי עמוק, בפנימיותם... וזה קורה בצורה מאוד נדירה. זוהי האהבה האמיתית! נדירה אמנם, אבל זו האהבה שאנו כל הזמן מחפשים. הגעתי עד לקטע בו הוא מנסה לברוח ממנה, לנוס על נפשו, להתכחש לרגשות שלו, מפחד שהאינטימיות הזו איתה תכבול אותו. מעניין, אנשים כמהים לאינטימיות ובכל זאת, כשהם נתקלים בה, כשהאפשרות למימושה קרובה ואפשרית, הם נסוגים משום מה ונמלטים ממנה כמו מאש. אולי הם חוששים להשרף...
    אז פתאום אמרתי לעצמי: איזו חמורה אני! כל הזמן אני מחפשת את האידאל בך וזה לא נכון לעשות, כי החיים הם פשרה. ואני, בטפשותי, ניסיתי להפיח רוח בדברים שאינם קיימים אצלך. אני התקפתי אותך כמו בולדוזר, הפצצתי אותך ברגשות ובאהבה שלי, בעוד שבעצם לא רצית את זה ולא היית זקוקה לא לי ולא לאהבה שלי! כשאני חושבת על זה עכשו, אינני יכולה להעלות בדעתי מה חיפשת את ביחסים שלנו. אני עסקתי בהפצצותי והתעלמתי מחוסר התגובות שלך. לא שמתי לב בכלל לאפתיה שלך. חשבתי שאיכשהו תתחילי להגיב, לתת, אך מסתבר שבכלל לא נגעתי בך, למרות שפיזית עשינו אהבה וכל זה. אבל זה לא היה זה! כנראה שאנחנו לא מה שחיפשנו זו אצל זו.
    מישהו כתב פעם: "נפשי בוכה" ולא כל כך הבנתי מה הוא רצה להגיד בזה. מה זה נפש בוכה? בוכים בדמעות, בוכים בלב, אבל בנפש? עכשו אני מבינה אותו, כי אני מרגישה את זה. ממש כרגע. כואב להפגש פנים אל פנים עם המציאות המרה. זה כמו לקבל אגרוף קשה בפרצוף. מין נוק-אאוט כזה. מהלומה שאינך יודעת מאין היא באה ומדוע. אז נפשי בוכה. כל הגוף - מבפנים.
    אני מרגישה את אהבתי אלייך וחושבת שלמרות הכל אולי גם את אוהבת אותי, אם כי לא מספיק. אינני רוצה להרגיש כמו שאני מרגישה: שאני אונסת. אני חושבת עלייך כל הזמן, אבל אני בספק גדול אם זה גם מה שאת עושה לגבי.
    אני מחפשת את המלים אלייך. האם את יכולה לשמוע את קריאתי הנואשת??? אני רגוזה ולא נינוחה. קשה לי עם זה. זה פוגע ביכולת שלי ליצור. כל הזמן התקוה הזאת, האשליה - שאולי... אולי הדברים יסתדרו בינינו. אולי תרצי אותי כפי שאני רוצה אותך, עם כל הלב. האשליה... נכון שהיו לי נשים לפנייך, אבל בך התאהבתי. את היית זו שגרמה לי להרגיש שאני מאבדת שליטה על הגוף שלי אז, כשנפגשנו בפעם הראשונה וראיינת אותי לתוכנית ההיא. אני עוד זוכרת איך במהלך כל הראיון הייתי במין 'בלאק אאוט'. הזיתי בהקיץ והסמקתי בכל פעם שהסתכלת לי בעיניים. והבנתי פתאום שאני מאוהבת בך. ככה, באופן בלתי צפוי. במין בום כזה. אהבה ממבט ראשון, כמו שקוראים לזה. לא רציתי להיפרד ממך ולכן הזמנתי אותך לצאת איתי לשתות. כל כך שמחתי שהסכמת!
    איתך הרגשתי שהגעתי אל "המנוחה והנחלה". שאת האשה שחיפשתי כל חיי. ורציתי לחיות איתך. שנגור ביחד. לתמיד. שנחלוק את חיינו ביחד. בגלוי. ללא הסתתרויות. להשלים עם מה שאנחנו ולחיות עם זה בלי לשים לב לאחרים. אבל את אינך מוכנה לכך. כנראה שאינני חשובה לך או שאינך אוהבת אותי מספיק בכדי שתעזי לעשות את הצעד המשמעותי הזה. צעד, שהוא בהחלט נועז במושגים של החברה השמרנית של ימינו. אולי פעם זה ישתנה ולאף אחד לא יהיה אכפת מה מישהו עושה במיטה ועם מי. אני אוהבת נשים. אני רוצה לבטא את עצמי האמיתית. אז אני לסבית. למי זה צריך להיות אכפת? זוהי זכותי הבלעדית על החיים שלי - לחיות לפי השקפת העולם שלי. לפי הטעם שלי. הרי זה אינו פוגע באף אחד, אז למה לא?
    יותר מדי מלים. יותר מדי. אני רוצה אותך, אבל אינני יכולה להשלים עם החד-צדדיות הזו. המלים שלך בטלפון אמש היו כל כך מתוקות, כל כך מה שרציתי לשמוע, אבל אני מרגישה בתוך תוכי שזה בכל זאת לא זה. שכאילו אני צריכה כל הזמן למצוץ ממך עוד טיפה של רגש ועוד טיפה של אהבה. לרדוף אחרייך. שבלי היוזמה שלי, את כאילו אדישה. שלא משנה לך מה קורה עם היחסים בינינו. אין לי את הכוחות הנפשיים לרדוף אחרייך. גם אין טעם. זה צריך להיות הדדי.
    שוטטתי היום בעיר והסתכלתי בחלונות הראוה. פתאום ראיתי את הבושם שבחבילה המצורפת ונזכרתי שאמרת שהרחת אותו אצל מישהי ושהוא מצא חן בעינייך ופשוט לא יכולתי להתאפק ולפני שבכלל חשבתי על זה, הייתי בדרך אלייך עם החבילה הארוזה, כשדעתי נחושה לתת לך אותה. לא חשבתי בכלל. לא נראה לי שהמוח שלי עבד. זה היה משהו מעבר להגיון שלי, למחשבה כלשהי. זה היה פשוט צירוף של רגש אהבה טהור ודברים שזכרתי ממך. ואני זוכרת הרבה דברים שאמרת לי. זה צץ אצלי כל הזמן. די שמחתי שלא היית בבית, כי לא היה לי אומץ לפגוש אותך פנים אל פנים ולהסביר את עצמי או את מכתב הפרידה הזה.
    החלטתי לא לבוא אלייך יותר, למרות שלבי כל הזמן אצלך ואיתך. אינני סומכת על עצמי שאוכל רק להביט בך, כאילו מרחוק ולהתיחס אלייך בשוויון נפש בלי לגעת בך כל הזמן. את יותר מדי חשובה ויקרה לי מכדי שאהיה מסוגלת להעמיד פנים ולהתיחס אלייך בקרירות, בלי לבטא במגע את רגשותי החמים אלייך. איך נהגת לומר לי - שאני אדם פיזי. אני יודעת שלא אוכל להתאפק מלגעת... לגעת...
    אני מקוה שהזמן ירפא את הכאב שאני חשה עכשו - מין אגרוף בתוך הלב, שלוחץ ולא מרפה. כל השירים והמנגינות שאני מנסה ליצור יוצאים לי עגומים ונוראים. אני מרגישה כל כך גלמודה, אורית, כל כך לבד! אני שונאת את הבדידות הזו, את הכאב הזה, אבל מה אני יכולה לעשות? כנראה שלא נועדנו "להזדקן" ביחד. חבל. עצוב לי כל כך!
    אז את יכולה להתיחס אל הבושם הזה כאל מתנת פרידה. ואלי - כאל זכרון רחוק. אני מקוה שתזכרי אותי לטובה. בכל זאת, היו לנו את הרגעים הטובים והמתוקים שלנו. אם כי, לצערי, הגנובים. המוסתרים. וזה לא היה בגללי, כפי שאת יודעת היטב.
    אוהבת אותך,
    נירה, שהיתה פעם שלך.

     

    לגמה שוב מהמשקה. מכתב ארוך כתבה לי נירה. תמיד ידעה להתבטא היטב. בטח בתור תלמידה היתה מקבלת תמיד 'מעולה' בהבנת הנכתב... אז מה? אז היא השאירה אותי לבד. אז עם מי יש לי לחגוג את יום ההולדת שלי? עם ההורים שלי? כמו ילדה קטנה? אולי אביא איזו עוגה לחבר'ה בתחנה? אבל זה רק יפתח תבת פנדורה: החבר'ה ישבו ביחד, ישירו 'שירי מולדת' ויספרו בדיחות שטותיות; ושוב יהיו גברים שינסו להתחיל איתי ושוב אסרב להם וחוזר חלילה ונמאס לי ודי! עד כה לא פיתחתי יחסים אישיים עם אף אחד בתחנה ואין לי כוונה לעשות זאת עכשו. אין לי צורך בזה. לא צורך נפשי, לא צורך גופני, לא צורך כלשהו. באמת שלא. אני מעדיפה את בדידותי 'המזהרת'. אח, כמה שזה חרא להיות לבד! 'אשה בודדה' של אשר רייך מבטא בדיוק את שאני חשה. אני כל כך מזדהה עם מלות השיר הזה! איך זה שגבר מסוגל להבין ולחדור ללב בדידותה של אשה בצורה כל כך מדויקת? ואולי כך מרגיש גם גבר והמלים רק מולבשות על דמות נשית? נשים... גברים... כולנו מרגישים אותו הדבר. כולנו, בסופו של דבר, בודדים ומחפשים את החצי השני שלנו...
    אבל אני זקוקה לפסק זמן. להיות לבד ולעכל מה שנגמר עם נירה. לברר מה אני רוצה מעצמי. מה אני רוצה מהחיים. מה באמת אני רוצה מהחיים? אלוהים אדירים, מה אני כבר יכולה לרצות מן החיים האלה? מה? האם אני שונה מכל אחד אחר? מה אני בסך הכל רוצה? כמו כולם, אני רוצה לאהוב, להיות נאהבת, להיות מאושרת. מה יש, לא מגיע לי? אבל האם כשאוהבים - מאושרים? האם האהבה הינה המפתח לאושר? האהבה עשויה להיות מפתח לאושר אם זו אהבה אמיתית. נירה אמרה שלא אהבתי אותה מספיק. שלא נתתי לה. אבל היא טעתה בגדול. אהבתי אותה מאוד ובאמת שרציתי רוב הזמן להיות איתה. כנראה שזה לא הספיק לה. היא אמרה שהיא רוצה ממני יותר. מה זאת אומרת 'יותר'? מה יכולתי לתת יותר ממה שנתתי? נתתי לה את האהבה שהיתה לי ונתתי לה גם חופש. הרי כאשר רצתה להיות לבד, לא עמדתי בדרכה. ולפעמים גם אני רציתי להיות לבד. גם כשחיים עם מישהו, זה טבעי שקיים צורך, לפעמים, להיות עם עצמך. אבל היא טענה שאני יותר מדי רוצה להיות לבד. כאילו יותר ממנה. וזה היה בשבילה מעין סימן שכאילו האהבה פגה אצלי. איזו שטות! אבל מה יכולתי לעשות? היה דבר אחד, שבשום אופן לא יכולתי לעשות. אפילו לא בשבילה: לא יכולתי להסכים למגורים משותפים. ודאי שלא באופן פומבי. מה עשיתי לה רע? בסך הכל אהבתי אותה. היא האשה הראשונה שהראתה לי מה זה לאהוב אשה.
    האם אני לסבית? האם אני מסוגלת לאהוב רק נשים? נכון, מעולם לא היתה לי מערכת יחסים כה חמה וכה מספקת עם גבר. האם זה בגלל שלא רציתי? הרי גם את נירה לא רציתי או יותר נכון - לא חשבתי עליה בהתחלה כעל אהובה. זה פשוט קרה לי איתה. נכון, ידעתי שהיא לסבית ושיש לה נסיון עם נשים, אבל הייתי סקרנית לגביה ולא חשבתי שאתאהב בה. וזה קרה... ועכשו הפרידה הזאת, הנטישה שלה, זה כואב כל כך.
    אבל אינני חושבת שמה שכתבה לי במכתבה היתה הסיבה האמיתית. יכול להיות שאולי היה איזה שהוא שמץ של צדק רק בחלק מן הדברים. הרי היה הויכוח בינינו על ה'יציאה שלי מן הארון'. אלוהים אדירים, איזו יציאה ואיזה ארון? אני שונאת את הביטוי הזה 'לצאת מן הארון'. מאיפה המציאו אותו? מה עשה להם הארון? למה להטריד את מנוחתם של רהיטים שלווים? נירה רצתה שנחיה בגלוי ואפילו התכוונה להזמין את העיתונות כדי להציג אותי בפומבי ולפרסם את חיינו כזוג. אלוהים, כמה שהאשה הזאת מסובכת... למה כל דבר צריך להיות אצלה פומבי? אלה הרי החיים הפרטיים שלנו. למה להציגם בפני כל?
    והכאב הזה... זה לא ענין של קנאה, אפילו שראיתי אותה עם אשה אחרת וזה דקר לי בלב. כל כך מהר היא שכחה אותי וכל כך מהר הזדרזה להחליף אותי? האם הייתי בשבילה רק אפיזודה חולפת, למרות מה שכתבה במכתב ההוא? הרי המיטה שלנו לא הספיקה להתקרר וכבר היא עם מישהי אחרת. אח... הריקנות הזאת שמותירה בלב אהבה שנגמרת. אז לא רציתי לגור איתה, אז בגלל זה גומרים? האם אי אפשר היה להמשיך כמו שהיינו? להפגש בביתה או בביתי? האם חייבים להיראות בפומבי בצורה פרובוקטיבית? למה לעשות רעש וצלצולים? אוי, נירה, נירה. האם אני עדיין אוהבת אותך? אורית קימטה את מצחה בנסותה למצוא את התשובה. האם היא עדיין אוהבת את נירה? היא שרבבה את שפתיה בתהיה, מתעמקת בשאלה הקשה. נירה תישאר בודאי בלבה מעצם היותה אהבה כה גדולה וכה משמעותית בחייה. אין טעם לנסות ולשכוח אותה או להשכיח את הרגעים המופלאים שהיו. גם אי אפשר. הרי זה חלק ממני. מן הזכרונות שלי ממנה. איך אני יכולה לשכוח אותה? אבל מה אני יכולה לעשות? אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. חבל... נשמה נשימה עמוקה ונשפה את האויר לאט. חבל-חבל, אבל אם כך היא רוצה - אז שיהיה. צריך להשלים עם העובדה שזה נגמר ולתת לזמן לרפא את הפצעים... הפצעים הכואבים הללו...
    אני גם רוצה להיות אֵם אי פעם. אבל יש לי עוד זמן, עד גיל שלושים. עוד לא בוער לי. כשאגיע לשלושים, אתחיל לחשוב על ילד ברצינות. לא שאני יודעת איך ועם מי אעשה את הילד הזה, אבל אני בטוחה שאני רוצה ילד. מישהו שימשיך אותי. אלוהים, אני בכלל לא יודעת מה יהיה לו ממני להמשיך. מה יש בי בכלל שצריך להעביר לדור הבא? מי אני בכלל? כולה קריינית ברדיו. לא ביג דיל! זה לא שאני מזלזלת או משהו. אני יודעת שישנם מספיק כאלה שהיו רוצים להיות במקומי, אבל מה אני תורמת לאנושות? זאת רק עבודה. שום דבר מעבר לכך. לפחות מבחינתי. אני בסך הכל עושה את מה שאני אוהבת ויודעת לעשות. לא תרומת הדור. אני גם לא מחפשת לתרום את תרומת הדור. זה לא בראש שלי. זה לא בגלל שאני אגואיסטית או משהו כזה. פשוט, לא קורצתי מן החומר שממנו יוצאים האנשים המיוחדים, המוכשרים הללו - אלה, אשר בתגליותיהם או במעשיהם, מצעידים את האנושות קדימה. לי יש שאיפות פשוטות יותר: כל מה שאני רוצה זה לחיות את חיי בשקט ובהרמוניה עד כמה שזה ניתן. להנות מן החיים. לעשות את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאני יכולה. להיות שלמה עם מה שאני עושה. דברים קטנים, רגילים. אין לי שום מטרה להצעיד את האנושות קדימה או משהו כזה. אבל כדאי שאעזוב את זה עכשו. המים כבר התקררו וגמרתי את הבקבוק. כמה סיגריות עישנתי? שלוש. בסדר. זה לא נורא כל כך. אינני רוצה לעבור את המיכסה של מקסימום חפיסה ביום. רצוי, אמנם, רק חצי, אך עד קופסא זה הגבול שלי. טוב, די עם זה. אני רואה שאני קצת שיכורה. כדאי שאצא כבר מן המים האלה. הרבה גליקים לא אמצא בהם.


    It's a thin line between love and hate, זמזמה חרש לעצמה את שירה של כריסי היינד מ'הפריטנדרס'. כן, יש גבול דק... דק מאוד, דקיק, לה-לה-לה, דום-דום-דום... קמה לאטה, התנגבה במגבת השחורה הגדולה וכרכה אותה סביב גופה. העבירה מסרק בשערה הלח, מעיפה מבט שטחי בפנים שניבטו אליה מן המראה. נו, אמרה לעצמה מחייכת, אינני נראית כל כך רע, אז אולי גם האהבה תאיר לי את פניה? לא שזה קשור, כמובן, אבל אולי הגיע הזמן שיהיה לי קצת מזל גם בנושא הזה? מה יש, לא מגיע לי? חלצה את הפקק מן האמבט כדי שיתרוקן, אספה את שארית תכולת המגש והלכה למטבח, מניחה אותו בכיור.
    לקחה עימה את חפיסת הסיגריות לחדר השינה. הירח זרם מבעד לחלון הפתוח והציף את החדר באור לבנבן-חלבי-כסוף. עגומה ומוקסמת הביטה בזוהר הרך, חשה איך הבדידות גואה ועולה בה. נאנחה. הורידה מעליה את המגבת ותלתה אותה על הקולב שעמד דומם בפינת החדר. נכנסה למיטה, הדליקה את הרדיו שעל השידה והציתה סיגריה אחרונה. מוזיקה חרישית התנגנה, מרגיעה את הלב ואורית נשענה לאחור אל גב המיטה, מאפשרת להרהוריה לזרום בנחת. תוך כדי הבהובים ועשן מיתמר, נזכרה במעטפת הדואר. אה, אולי כדאי לקרוא כמה מכתבים? לא שיש לי חשק רב לקום עכשו ולהביא אותם, אבל זה בטח יעזור לי להרדם מהר יותר. זה יותר טוב מאשר לשכב ולבהות בחושך עד שהשינה תואיל בטובה להגיע. העלתה את האור במנורת הלילה ופסעה עירומה אל הול הכניסה. פתחה את תיקה ושלפה מתוכו את המעטפה החתומה. חזרה אל חדר השינה והטילה את תוכן המעטפה על מיטתה.
    השלל היה תשע מעטפות ושתי גלויות מצוירות. התיישבה לאיטה, מרפרפת על פני הגלויות, נפשה פזורה. מספר משפטים לא משמעותיים היו כתובים בכל אחת מהן. מבחינתה, היו אלה שטויות. קראה את השרבוטים המרגיזים וחשבה לעצמה עד כמה חבל על זמנם וכספם של הכותבים האלה ודומיהם ובודאי שחבל על זמנה. מדוע עליה לבזבז זמן ואנרגיה על דברים כה בלתי נחוצים? לה, לכל הפחות. גם אם היו אלו דברי מחמאות. אלוהים אדירים, באמת, אין להם שום תעסוקה אחרת מאשר להטריד אותי עם הדברים הבלתי חשובים שלהם? הכותבים סיפרו לה עד כמה התוכנית שלה יפה ומעניינת וכמה שהקול שלה יפה וסקסי ומחרמן אותם ועוד כל מיני ביטויים אשר כותבים אנשים (בעיקר גברים, נוכחה לדעת) גלמודים, כדי לפרוק את בדידותם. אולי כדי לא להרגיש זנוחים. היא מצאה אותם טפשיים, מגוחכים ומעוררי לעג. בשביל מה הם מבזבזים אנרגיה, אם לא בכדי להצהיר בפני מישהו שהם קיימים? אמרה לעצמה, אבל למי זה אכפת ולמה דוקא בפני? במה 'זכיתי' שיפנו אלי בכלל? בחיי שאין לי סבלנות לשטויות האלה! בקוצר רוח מעכה את הסיגריה שלה במאפרה. אוף! מאיפה הם לוקחים את השטויות שהם כותבים? אצל הקתולים יש את תא הוידויים ולנו יש את קרייני הרדיו בשביל לשפוך אצלם את הלב, הרהרה בציניות. בשוויון נפש החזירה את הגלויות אל המעטפה ופנתה לטפל במכתבים. אחד בלט באופן מיוחד במעטפתו האדומה, המוארכת והיא נטלה אותו בידיה. התבוננה בשם השולח. היתה זו שולחת. מראשון לציון. פתחה. נייר המכתבים היה מיוחד: צבעו אפור והשורות המודפסות היו בצבע אדום, כמו המעטפה. נראה היה שהשולחת היא אשה שהצד האסתטי חשוב לה.

     

    אורית היקרה!
    אינני נוהגת לכתוב מכתבים לרדיו, אבל זה זמן-מה שאני מאזינה לתוכנית שלך ונהנית מאוד. רציתי להביע את רחשי-לבי העמוקים על המוזיקה הנפלאה שאת משמיעה ועל השירה הנהדרת שאת קוראת בתוכניתך. יש לך טעם נהדר. מאוד נוגע ללבי שבחרת לפתוח כל תוכנית בשירו של אשר רייך 'אשה בודדה'. כאשר את קוראת את השיר, אני חשה כאילו שהוא מדבר עלי, כאילו שהמשורר חשב עלי וכתב את השיר על מצבי. אני אלמנה ויש לי ילדה. אני שמחה שהתוכנית שלך קיימת ועושה טוב לאנשים. יישר כוחך! המשיכי כך!

    בברכה,
    קארין ויזל.
    נ. ב.
    באחת מתוכניותייך שידרת את השיר של ה'פריטנדרס' שאני אוהבת מאוד - It's a thin line between love and hate. הוא מתנגן לי הרבה בראש. האם תוכלי לנגן אותו שוב, עבורי, באחת מתוכניותייך הקרובות? תודה לך מראש.

     

    בחנה את המכתב. אנשים רבים כל כך כותבים לי על הבדידות שלהם ומספרים על עצמם. כבר התרגלתי לזה. לרוב, היו המכתבים ארוכים למדי (לפחות לטעמה קצר-הרוח), בני ארבעה-חמישה עמודים לפחות. והיו גם אותם "סופרים", לא תמיד מן המוכשרים ביותר, שלא הגיעו לסיפוקם עד שלא מילאו מכתבים בני עשרה עמודים. אלה הפריעו לה יותר מכל, עד כדי התיאשות זמנית מן המין האנושי. אם אנשים כאלה קיימים, אינני יכולה לראות תקוה רבה לאנושות, נודניקים שכמותם, היתה רוטנת, מה זה, הם לא יכולים למצוא לעצמם חיים? למה הם מוכרחים להטריד דוקא אותי? הפעם, היה זה מכתב קצר אשר בקושי תפס עמוד אחד. יפה, קצר ולענין. לא יותר מדי בלבולי מוח.
    הניחה אותו בצד ונפנתה לשאר המכתבים בתקוה כמוסה שגם הם יהיו תמציתיים. אבל תקוה לחוד ומציאות לחוד. כולם הכילו כל מיני סיפורים אישיים שהיו לה לזרא כבר, מחייהם של הכותבים, משל היתה כומר הוידויים שלהם. חלק מן המכתבים הסתיים בבקשה להשמיע שירים אהובים. היו שביקשו להקדיש שירים מסוימים לנפש אהובה. במכתבים אחרים צירפו הכותבים שירים מפרי עטם. מעת לעת נהגה לקרוא בתוכניתה שירים של המאזינים שמצאו חן בעיניה והיו ראויים לדעתה להיות מוקראים ברדיו.
    הפרידה את המכתבים שהיו ראויים להשתלב בתוכנית. את השאר החזירה למעטפה כדי להשליך לפח. את מכתבה של קארין צירפה אל המכתבים שהתאימו לה והחליטה להשמיע כבר בתוכנית הקרובה את השיר שביקשה. היה גם שיר של מאזין שהתאים לקריאה עם השיר של ה'פריטנדרס', ואורית כיבתה את האור והלכה לישון בהרגשת שמחה על שזמנה לא בוזבז למרות הכל ופתיח לתוכנית הבאה כבר יש לה.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      קול ברלין מקציר