אבי גרינברג פיתח שיטה המבוססת על עבודה במגע שפונה לאנשים בריאים בגופם ובנפשם, שרוצים לממש עוד יותר את הפוטנציאל שלהם, בין אם זה ברמה האינטלקטואלית, הרגשית, הגופנית, הביצועית וכמובן במכלול של כולם. השיטה אינה מתיימרת להביא אדם למלוא המימוש של עצמו, אך טוענת שהיא מקדמת אותו לשם. אדם שאינו מממש את מי שהוא, הינו אדם סובל, גם אם כלפי חוץ חייו נראים תקינים וטובים. השיטה אומרת שכל אינדיבידואל הוא חיבור של הרבה מאד איכויות. אורח חיים נכון הוא הגשמה מלאה ככל האפשר, של סך כל האיכויות שיש לכל אינדיבידואל.  הנחת היסוד של השיטה היא שהגוף זוכר דברים שהתודעה "הרגילה" לא זוכרת. הגוף זוכר את כל האירועים בעברנו, בהם לא היינו במיטבנו ולא חווינו או ביטאנו את מה שהיה לנו לחוות או לבטא. במרבית המקרים בהם הגוף זוכר והתודעה הרגילה בוחרת שלא לזכור, יש רגש של פחד, כאב ורגשות נוספים, כמו בושה, קנאה, תסכול וכו'.  

רובנו, כבר כילדים, לא ידענו איך להתמודד עם העולם הרגשי שלנו, ולכן נעלנו וחסמנו אותו בגופנו, וכביכול שכחנו. כדי לחסום את הרגש מלהגיע להכרה המודעת שלנו, הגוף צריך לעשות דברים, כמו לכווץ שריר, לנשום נשימה שטחית, לעמעם תחושה של איזור מסוים בגוף, ובכך לנעול וכביכול להעלים את התחושה איתה לא ידענו להתמודד.  לחוות את המציאות ללא איזשהי הגנה או מיסוך, כמעט בלתי אפשרי עבורנו, כי העולם הוא "מדי" בשבילנו – לאחד העולם יהיה קשה מדי, לשני רך מדי, לשלישי חנוק מדי ולרביעי מפחיד מדי. אך לכולנו העולם הוא "מדי" ואנו מבלים את חיינו בניסיונות מוצלחים למדי לטשטש את עוצמתו.

הטשטוש נעשה באופן לא מודע, בכל החלקים ממנו אנו, בני האדם בנויים – גוף, רגש ומחשבה. 

השיטה הזו מדברת על כך שה"טריק" הכי מוצלח שיש לנו כדי לטשטש את העוצמה של החיים (את מה שהוא "מדי" עבורנו) הוא להיות "בעולם הפנימי".

השיטה מבחינה בין "להיות במציאות" לבין להיות שקוע "בעולם הפנימי". העולם הפנימי הוא אותו מלל אינסופי שרץ לנו בראש, אותו ערב רב של קולות ורעשים. זה אותו מלל שאנו חווים אותו כפרטי ואישי, ומניחים שאף אחד לא יודע על קיומו. אנו משלים את עצמנו שרק לנו יש עולם פנימי. אנו לא מדברים עליו אף פעם. העולם הפנימי הוא אותו מקום בו אנחנו מחווים ביקורת על כל דבר, שם אנחנו מאפסנים את כל התחושות הקשות שלנו לגבי עצמנו, הפספוסים והאכזבות. בעולם הפנימי לרוב אנחנו אומרים דברים רעים על כולם, אנחנו מאד יהירים ומתנשאים מול אחרים, בד בבד עם קטילה איומה של עצמנו. העולם הפנימי מורכב מחלומות בהקיץ, דעות קדומות, מה שעברנו ביממה האחרונה, זיכרונות של אירועים דרמטיים מחיינו, מנגינה ששמענו ברדיו שלא מצליחה לצאת מהראש, תירוצים למה כן לעשן את הסיגריה הבאה וכו'. העולם הפנימי בנוי מההיסטוריה האישית – מכל מה שהאדם עבר בחייו, אירועים חשובים ושוליים כאחד. העולם הפנימי הוא אוניברסאלי, לכולם יש אותו. הוא מאד מגוחך ונורא קטלני; ההשפעה ההרסנית שלו על חיינו היא אדירה. אנו מסתכלים על המציאות מבעד למשקפיים ההיסטוריות הפרטיות, מה שאינו מאפשר מגע ישיר עם המציאות, ומה שבהכרח מוביל אותנו לחזור על עצמנו, כפי שהעולם הפנימי חוזר על עצמו ללא הפסקה.

השיטה שגרינברג מציע, רוצה ללמד אנשים להרפות לרגעים מהעולם הפנימי, על מנת לחוות מציאות. ולמה זה טוב? האמת היא שזה טוב רק למי שמעוניין בכך. תוצאת לוואי של להיות בהווה, היא אנרגיה חדשה ורעננה שמאפשרת הגשמה של הפוטנציאל איתו נולדנו. אך כאמור, חיים בהווה הם חיים עם חוויה חזקה של העוצמה שיש בעולם.  

התהליך הוא תהליך של למידה, כיצד אדם מחזיק את הדפוסים שלו בגוף (או כיצד הדפוסים שלו מחזיקים אותו). דרך תהליך של עבודה במגע, אפשר לראות כמה עניינים לא פתורים (unfinished business) יש לכולנו, המבוגרים. העניינים הלא פתורים הללו מוטבעים בגוף.

העבודה במגע מאפשרת ללמוד לזהות מה הם העניינים הלא פתורים, על מנת לפתור אותם ולהשתחרר מן המעמסה הכבדה של ההיסטוריה.  כל סימפטום פיסי כרוני (למעט דברים מולדים או בעיות כתוצאה מתאונה) הוא קצה הקרחון של סיפור היסטורי לא פתור. דרך תשומת לב לגוף אפשר לזהות לא רק סימפטומים פיזיים כרוניים, אלא גם רגשות ו/או מחשבות שחוזרות על עצמן, ללא יכולת שלנו להפסיקם.  

שיטת גרינברג מדברת על האחריות של אדם מבוגר להפסיק את ההתנהלות הקבועה של חייו, משום שכל עוד אדם לא עבר תהליך עמוק של מודעות, סביר להניח כי ההתנהלות נוצרה מתוך מטרה שלא לחוש פחד, כאב ורגשות אחרים. כלומר, בהתנהלות הקבועה שלנו יש הרבה עניינים היסטוריים לא פתורים. תהליך בשיטה, מאפשר להפסיק את השכרות שיש לנו בהיותנו בעולם הפנימי. העולם הפנימי פשוט נפסק ואז יש סיכוי למשהו חדש לקרות.  

גרינברג טוען כי גוף יודע גוף - המטפל ששם לב לגופו שלו, יודע בדיוק כיצד לגעת במטופל, משום שהוא מכיל אותו דרך גופו ומרגיש את מה שהקליינט חש. זו הסיבה שלרוב המגע בשיטת גרינברג הוא מאד מדויק. שנוגעים בך בדיוק, אבל ממש בדיוק איך שאתה צריך, זו תחושה מדהימה.  

נקודה נוספת מעניינת היא שהגוף לא משקר. כאשר עובדים על ההיסטוריה דרך הגוף, יש הפתעות מעניינות. לפעמים, אירועים היסטוריים קשים (כמו גירושי הורים, הגירה, מחלה קשה) לא השאירו את חותמם ורישומם על הגוף, כלומר, האדם למד כבר בעצמו להסתדר איתם. אבל, אירועים שנחשבים זניחים ושוליים (חוסר הצלחה בניסיון לקלוע גול במשחק כדורגל) יתגלה כאירוע משמעותי ומשפיע מאד על האדם ועל הבחירות שהוא לקח בחייו מאז אותו גול מפוספס. זה מסביר את החשיבות של טיפול גופני; סביר להניח, כי אם המטופל היה בטיפול מילולי, הוא לא היה טורח לספר על כך, ויש להניח שכלל לא היה זוכר את אותו אירוע. הגוף לא רק שלא משקר, אלא הוא יודע ומוכן להעלות אל הרמה המודעת זיכרונות של אירועים ששכחנו.   

לדעת גרינברג, אם לא נעבור איזשהו תהליך של למידת עצמי דרך הגוף, ההיסטוריה האישית תמשיך לחיות בקרבנו ללא קץ. את מה שלמדנו בשנים הראשונות לחיינו נרצה לשחזר ללא הרף כל החיים, אלא אם נלמד לזהות את ההיסטוריה האישית ונדע לעצור את המשכיותה. כל תחושה היסטורית שכלאנו בעבר בגוף אם נסכים לחוות אותה היום, תבוא כאנרגיה חדשה ובריאה. השיטה רוצה לשחרר את האדם מההיסטוריה שלו. תהליך ל"מתקדמים" יותר, הוא טיפוח של האיכויות הקיימות בו. הטכניקות של העבודה במגע עושות שני דברים – מצד אחד מעוררות את ההיסטוריה ומאפשרות לה להגיע לרמה המודעת. מצד שני, הן גם מעוררות את התכונות ואיכויות הקיימות בגוף, ומאפשרות להן לזרום בגוף, כך שהיכולת להשתמש בפוטנציאל האישי קלה וזמינה יותר.   

אבי גרינברג, למד שיטות שונות של טיפול במגע, ועסק בהן עד שהגיע למסקנה, אם סימפטום פיסי יילקח מן הקליינט על ידי מטפל (ללא תהליך של הבנה או למידה), יש בזה סכנה – ההיסטוריה תמשיך לחבוט בגוף, אך הפעם דרך סימפטומים חזקים וקשים יותר. כלומר אין טעם לרפא אדם, אלא יש צורך ללמד אותו למה הגוף כואב או מציק.