גילה הייתה אם בת 30 ומורה בבי"ס יסודי. אחרי כמה חודשים של כאבי תופת בבטנה היא פנתה לגניקולוג, שהמליץ על ניתוח להוצאת רחם. היא נותחה, אך הכאב המשיך, ובנוסף התפתח גם זיהום קשה לאחר הניתוח. האנטיביוטיקה הגדושה שניתנה לה הועילה אך מעט לדלקת ולכאב. בייאושה, פנתה גילה למטפל אשר השתמש בטכניקות הטיפוליות של הדמיון המונחה - טכניקות בהן נעשה שימוש בדימויים כדי להבין דרכם את הכאב ולנסות להשפיע עליו. במפגש הראשון, ביקש ממנה המנחה שלא לנסות להשפיע על הכאב עצמו, אלא להתמקד בעקשנותו לחזור אליה. הוא עזר לגילה להגיע למצב של הרפיה עמוקה, והציע לה לדמות את עצמה במרחב דמיוני של בטחון, נינוחות ופתיחות. במקום הדמיוני שלה היה עליה "להמתין" לדימוי ספונטאני ל"יוצר הכאב", ולהזמין אותו להופיע בפניה. אח"כ היה עליה לשאול מה הוא או היא רוצים ממנה, ולנסות להגיע להסכם כלשהו שיקל בכאב. 

במשך כמה ימים ניסתה גילה להעלות דימויים ללא כל תוצאה או הצלחה. מתוסכלת, היא רק כעסה על המטפל, שאינו מנסה לעזור לה להקטין את הכאב או "לקחת" אותו ממנה. לבסוף, אחרי כאבים נוספים, ייאוש ותסכול, היא קלטה לפתע את ההתנגדות שהייתה לה, ויתרה על עקשנותה, ונכנסה לתהליך. הדמות שהופיעה לתדהמתה בדמיונה הייתה תינוק מת שהפילה כמה שנים קודם לכן, כשהייתה בחודש החמישי להריונה. בבירור הרפואי לא נמצאה אז כל סיבה למוות ולהפלה. כעת, כשהתינוק "חזר והופיע", הונחתה גילה בתהליך הדמיון המונחה לשאול את התינוק אם הוא אחראי לכאב בבטנה. כשהוא ענה בחיוב, היא שאלה מה הוא רוצה ממנה. תשובתו הייתה ישירה וברורה: "אני רוצה את חייך תחת חיי". גילה חשה כאב וצער עמוקים אך לא הייתה מופתעת. היא ידעה כי רצתה בעצם במות התינוק ולא בהמשך ההיריון. הוא בא אז זמן קצר מדי אחרי הילד הראשון שלה, בזמן שהייתה חלשה ומרוקנת מאוד מבחינה רגשית. 

במהלך הימים הבאים נכנסה גילה לדיאלוג דמיוני ומתמשך עם התינוק. בתחילה, היא מצאה את עצמה תמיד בעמדת התגוננות, מגיבה עדיין מתוך רגשי האשמה שהיו לה. אך תוך זמן קצר היא הבינה שהדימוי הוא בעצם היוצר של אשמה זו עצמה, וכי ביכולתה לעמוד על כוחה ולהתמודד איתו. "לפני עיני", אמרה גילה בהשתאות, "כמו יצא כוח החיים מן הדימוי. כשכולו נעלם, חוויתי אור אדום במרכז הבטן שלי, אור שהפך להבזק פתאומי של כאב, נע במהירות ועזב את גופי. כשההבזק האדום הלך והתרחק לשמים, נעלם איתו הכאב ולא חזר יותר." השחזור של הדרמה עזר לגילה "להכיר אחרת" את רגשי האשם שהיו לה כלפי התינוק הלא-מולד, ואז התאפשר גם השחרור של הכאב, שהיה הביטוי הפיזי שלו. דמיון מונחה הינה שיטה שמאפשרת למטופל להתחבר אל החלק האינטואיטיבי בו. בבסיס השיטה נמצאת ההנחה כי בתוכנו מאגרים עמוקים ומשמעותיים של משאבי ריפוי.  

ההנחיה בתהליך כזה באה לאפשר לאדם לחוות את עולמו הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני דרך עולם של דימויים, סימבולים ודמויות פנימיות. השיטה מניחה כי לכל אדם ישנה "ספריה" של סימבולים ודמויות, שחלקם כלל אנושיים וחלקם אינדיבידואלים. המנחה בתהליך דמיון מונחה כזה מסייע למטופל לגלות את ספריית הדימויים שבו, להיכנס אליה, ולגלות בתוכה את התבונה או הכוחות הגנוזים בה. הדימוי הוא שפה עשירה בעלת רבדים, שהגוף והנפש מבינים בקלות (תמונה אחת שווה אלף מילים) והדימוי מביא איתו מידע רב ומורכב באופן מיידי. ההנחה היא שסביב הרבה מצבי חיים שלנו (רגשות, מחשבות והתנהגויות) ישנו דימוי רקע שמתפעל ומנחה אותנו, למרות שאיננו מודעים אליו. הדימוי יכול לעזור לנו להבין מה התת-מודע חושב, מרגיש ורוצה. באמצעות הדימוי נוכל גם לגייס כוחות ולהשפיע על דברים שלכאורה נראים בלתי ניתנים להשפעה. כלומר, הכרת הדימויים שלנו משמשת אותנו גם ככלי אבחוני לחלקים הלא מודעים שלנו, וגם כנקודת אחיזה שפותחת אפשרות לשינוי יסודי.    

תהליך בדמיון מונחה יתחיל כמעט תמיד בהרפיה עמוקה. המנחה עשוי לבקש מהמטופל ללכת בדמיונו אל מקום בטוח – מקום שנותן לו תחושת בטחון ורגיעה. למצב הזה קוראים ערנות שקטה או נינוחות ערנית. ממצב כזה אפשר להיכנס אל המקומות הפחות מודעים, או הפחות נינוחים, ולהתחיל לתקשר איתם.  בדמיון המונחה, לאחר שהמטופל בוחר נושא, מעמיקים בחקר הנושא באמצעות תשומת לב לדימויים ולסימבולים שמשקפים אותו, כמו גם באמצעות הקשבה לדיאלוג שנובע מהדימויים שעולים. בנוסף על הנושאים אותם המטפל מביא, בתהליך של דמיון מונחה אפשר לעבוד על חלקים שונים אצל האדם, כמו החלק הביקורתי, החלק הילדותי, החלק האובססיבי, החלק המרדן, החלק התלותי ועוד. שני חלקים פנימיים מאד מעניינים לעבודה הם העבודה עם הילד הפנימי והעבודה עם המימד האינטואיטיבי והתבונתי, עם החלק שהוא "היועץ הפנימי". ישנו גם תהליך שמלמד או מאפשר לעבור מהבנה עמוקה של הסימבולים אל משמעויות בעולם הפעולה והיום-יום (From insight into Action ).